Positive
17:52, יום רביעי. בהיתי במילה הזו, שהופיעה על צג הנייד שלי, מסרבת להאמין. יום קודם עשיתי בדיקת קורונה. כבר הייתי בלי חום יומיים, והרגשתי ממש טוב. נבדקתי רק מתוך איזו תחושת אחריות, לצאת לידי חובה. נכנסתי כמה פעמים לאפליקציה, לברר, ובעשרה לשש בערב הגיע הסמס שהודיע שיש תוצאות. העין קראה, אבל המוח סירב להבין. “מה זה אומר positive?” שאלתי את עצמי כמו סתומה. קיוויתי שאולי זו טעות. ובכן – פחות.

“מה עכשיו?”
חשבתי. למי ארים את הטלפון הראשון? לעבודה? כי עד יום חמישי עוד הייתי בעבודה ואללה יסתור כמה אנשים פגשתי, כולל ארבעה חברי הנהלה. בשטחים הציבוריים במשרד תמיד הייתי עם מסיכה, אבל בפגישות אחד על אחד לא. ואולי בכלל להתקשר לאקס? לילדות? להורים שלי? לבן זוג? לחברות שפגשתי רק שבוע קודם בשני ערבים רבי משתתפים ומי יודע אם הדבקתי בלי לדעת? כל הדמויות האלה הפכו בבת אחת מחברים, עמיתים ומשפחה לחולים פוטנציאליים באשמתי.

ראשומון
חמישה ימים אחורה, ביום שישי בבוקר, הלכתי לרוץ קצת במכון. רצתי חמישה קילומטרים, והרגשתי שאין לי אוויר. הנחתי שזה קשור לעובדה שלא רצתי מרחקים ארוכים כבר תקופה. התעלמתי והמשכתי ללו”ז עמוס של מסירת עוגה בעמותה, איסוף נעליים מאיזה משלוח, פגישה מקרית עם חבר ונסיעה לבן הזוג. בשישי בערב כבר הרגשתי את המחלה מידפקת בדלת. בשבת בבוקר עלה לי חום, ואחה”צ כבר נסעתי הביתה, והוא אחריי, עם מצרכים למרק עוף. ביום ראשון ביקשתי בדיקה. היה עומס, וקיבלתי אותה רק בשלישי, אבל מיום שבת לא יצאתי מהבית, וביקשתי גם מהילדות לא להגיע. גססתי לי לאיטי על הספה, משוכנעת שמדובר בשפעת, כמו זו שהייתה לי שבועיים קודם. ביום שני מצבי השתפר, ובשלישי יצאתי להיבדק, כאמור – נטולת חום ומלאת אופטימיות לא מוצדקת.

הצו הקטיגורי
השבועיים האלה גרמו לי להיזכר בדר’ לידיה אמיר, שלימדה אותי פילוסופיה בתואר הראשון. לידיה הייתה מבריקה ובלונדינית וצרפתיה עם שיק הורס. היא סיפרה לנו על הצו הקטיגורי של קאנט. במילים פשוטות, קאנט טען שפעולה היא מוסרית, בתנאי שהעושה אותה מוכן שהיא תהפוך לחוק כללי.
הידבקות בקורונה היא הזדמנות כזו, למדוד את עצמך ואת הסביבה שלך מול הצו הקטיגורי.
כי לחלקנו נדמה שיש כאן שטחים אפורים, אבל אין בכלל. נתקלתי בכל מיני תופעות –
נניח – אם היית באירוע גדול, ומופעל עלייך לחץ שלא לעדכן את הנוכחים בו שחלית.
נניח –אדם שפוגש אנשים בזמן שהוא ממתין לתוצאות בדיקה “כי אני בלי חום כבר ועוד לא מאומת”.
נניח – אדם שפוגש אנשים כשהוא יודע שעליו להיות בבידוד, כי פגש חולה מאומת.
ואין כאן אפור. יש רק שחור לבן. ואם כבר צבעים, אז התפיסה הזו שיש אפורים, היא זו שמביאה אותנו להיות מדינה אדומה. בלי ערבות הדדית. בלי עתיד. בלי תקווה. בלי חלום.
ואין בצפצוף על ההנחיות שום דבר חינני או מקסים או רוחני עמוק או שמאלני מחאתי.
זו שאלה קנטיאנית מוסרית פשוטה.

“איך את מרגישה? מה את צריכה?”

שתי שאלות פשוטות ולא טריביאליות למאומתים. כי הרבה יותר מפתה לשאול קודם: “תזכירי לי מתי נפגשנו בפעם האחרונה”, שאלה שמרוכזת בשואל, בסיכון שאת מהווה עבורו. והשאלה הזו, עם כמה שהיא מובנת מאליה, היא גם מעליבה. כי גם ככה את מרגישה מצורעת, אשמה, מנודה. למרות שלא היה לך מושג, ואפרופו הצו הקטיגורי, מהרגע שהיה לך, הקטנת למינימום מגע עם העולם.
לשמחתי מרבית האנשים שאני מוקפת בהם שאלו את השאלות שבכותרת, עם כוונת לב מלאה, ונענו בכנות ובהכרת תודה. והכי ריגשו אותי ארבעה דברים (חוץ ממאות שיחות והודעות): מחברות השראה מושלמות שקיבלתי מחברות לעבודה, חבילת מתוקים ששלחה חברה אחרת (כי חוש הריח הלך, אבל הטעם נשאר), תמצית הויטמין סי ששלחה אליי חברה לעבודה וממש זירזה את ההחלמה שלי, והסמס מהמנכ”ל שלי, כמה דקות אחרי שעדכנתי את המנהלת שלי. נפגשנו 1 על 1 בחמישי בבוקר, ולמרבה המזל הוא היה מבוגר אחראי, והתעקש לשבת מאחורי השולחן שלו, מרחק גדול בהרבה משני מטר, ולדבר איתי עם מסיכה. הוא כתב לי: “שמעתי… החלמה מהירה ותרגישי טוב במהרה. אם את זקוקה לעזרה כלשהי, תודיעי. שתהיה לך שנה מקסימה!!!” ולא, זה לא כתוב באף manual של מיתוג מעסיק. זה פשוט האדם שהוא, והאנשים הלגמרי מדהימים שעובדים איתי.