“מצטערת. אין מצב שאת יורדת ל–80% משרה“

ישבתי מול המנהלת שלי בארגון הלפני אחרון בו עבדתי. אחת היחידות הארגוניות שהייתי ה-HR שלה עברה ממני למנהלת משאבי אנוש אחרת בגלל שינוי ארגוני.

ביקשתי לעבור ל-80% משרה כדי לעבוד יום בשבוע על המשך פיתוח העיסוק העצמאי שלי באימונים והשמות.
היה נשמע לי רק הגיוני שאם יורד לי נפח העבודה, יסכימו שארד באחוז המשרה וכמובן בשכר.
הייתי בת 47, אשה בוגרת עם שיקול דעת סביר ברוב התחומים, וקיבלתי “לא” מהדהד.
לקח לארגון שבוע לבדוק ולחזור אליי עם התשובה הזו.
זו שישבה מולי ואמרה את המשפט שלמעלה
היא לא אישה רעה.
היא אשת מקצוע,
אבל גם good corporate citizen.
וידעתי שאחרי 4 שנים הגיע הזמן שלי ללכת משם.

“קראתי את הפרופיל שלך ולא הבנתי אם את שכירה או הד האנטרית”

שנה וחצי אחורה מהשיחה הזו.
יועץ שחיפש מנכ”ל לחברת מוצר של טקסטיל דיגיטלי, קרא על הרקע שלי בקורנית ובדלתא גליל, כתב לי בלינקדאין, וביקש שאעזור לו בהשמה.
הפניתי אותו לחברה שלי, שיש לה חברת השמה.
היא ביקשה שאעזור לה באיתור המועמדים, כי זה שוק שאני מכירה, והבטיחה לעשות את כל השאר.
אמרתי לה שאעזור לה בשמחה
-אשלח כמה וואטסאפים לקולגות וזה ייגמר,
אבל היא התעקשה שנחלוק חצי חצי בעמלת ההשמה,
אם נצליח.
כמה עשרות אלפי שקלים אחר כך, כשהצלחנו,
היא רצתה להעביר לי את הסכום ישירות לחשבון הבנק, אבל רואה החשבון שלה אמר,
שאני חייבת להפיק לה חשבונית.
ככה “נאלצתי” לפתוח עוסק פטור,
והתחלתי את הקריירה שלי כסלאשרית –
גם עצמאית וגם שכירה.

“שלום, שמעתי שאת מאמנת קריירה. אני מנכ”ל שרוצה לחשוב על הצעד הבא”

חצי שנה קדימה.
רק התחלתי ללמוד אימון, במחשבה שזה יהיה לי עוד כלי בארגז הכלים.
בוואטסאפ הגיעה הודעה מאותה חברה שלי.
בהודעה נכתב: “הפניתי אלייך מנכ”ל לייעוץ”
לא הספקתי לענות “השתגעת?”,
והמנכ”ל כבר היה על הקו, ממספר לא מזוהה.
היו לי שתי ברירות – לומר לו שזו טעות במספר ולפדח ביג טיים החברה שלי, או לזרום.
הלכתי על וילון 2.

אלתרתי את שיטת העבודה שלי ואת התמחור.
זה היה ביום שלישי, ביום שישי של אותו שבוע
כבר ישבנו לאימון בפינת האוכל שלי בבית, שהפכה לקליניקה בימי שישי, כשהילדות היו בבית הספר.

“תפסיקי כבר לשנות דברים בבית!”

הגדולה צעקה עליי.
אמרתי לה שאצטרך לקנות כסאות ושידה למרפסת, כי  התחילו להגיע עוד ועוד מתאמנים וכבר לא מתאים לי לאמן בפינת האוכל.
זה היה משפט שלה שצלצל לי מוכר מהגירושים.
אבל כמו אז, גם עכשיו התעקשתי.
זכרתי כמה שנאתי כילדה ללכת על קצות האצבעות
או להיתקע בחדר שלי כשאמא שלי טיפלה באנשים בחדר הסמוך.
רציתי שיהיה לילדות חופש תנועה כשאני מאמנת.

הריב נפתר כשהצעתי שהיא תאצור את הדברים שאקנה. זה עבד.
היום כשהיא בבית ואני עובדת, היא מוודאת:
“את במרפסת, כן?”.

“יש לך ראש של פרילאנסרית!”

הטיחה בי בכעס מנהלת ההדרכה והפיתוח ארגוני בארגון שעבדתי בו פעם.
היא התכוונה לזה כעלבון.
זה הצחיק אותי, וזה היה מדויק.

מאז ומתמיד, עוד כשכירה, התנהלתי כאילו אני המנכ”לית של התפקיד שלי – לקחתי אחריות מקצה לקצה, חשבתי אחרת, לא נתתי לנהלים ארגוניים מיושנים להפריע לי לעשות את מה שהיה נכון בעיניי לביזנס או לאנשים.

שאלתי אותה, אם מישהו יהיה מוכן לשלם לה באופן פרטי מאות שקלים לשעה על המוצרים או השירותים שלה.
היא שתקה.
שתינו ידענו שלא.