“אין סיכוי שנטוס לניו יורק. את תגמרי את הירושה של הילדות”.
אמר לי האקס בחצי חיוך בכל פעם שפנטזיית קארי ברדשאו שלי הרימה את ראשה. היינו בלונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, מינכן, איסטנבול.
אף פעם לא בניו יורק.
זה היה חצי חיוך שהעציב אותי, ולא היה לי כוח להתעמת עם המשפט הזה.
ככה הייתי אז, אישה עם הכנסה יפה, שקונה קניות רגשיות, ולכן מאמינה שטיסה לניו יורק תאיים על העתיד הכלכלי של הילדות שלי.
“כשהקורונה תיגמר, בואי איתי לניו יורק”
הוא אמר לי כמה שבועות אחרי שהכרנו.
זה היה משפט לא מחייב מבחינתי, כי מי יודע מתי ואם בכלל הקורונה תיגמר, אבל הוא התעקש שיש לו מיילים שיספיקו לכסות טיסה ומלון במחיר מצחיק.
בכל טיול שלנו בפארק הלאומי נזל לי הריר כשהוא סיפר על הסנטרל פארק ואיך רכב שם על אופניים בין הסנאים, וכמה אהנה מההצגות והמופעים והקניות והמסעדות.
כשהיה מועד קונקרטי לנסיעת העסקים שלו, שהוזמנתי להצטרף לסופה, התלבטתי ממש. בדיוק קניתי דירה, היו (ועדיין יש) לי ים הוצאות, ופחדתי לגמור את הירושה של הילדות.
ואז נזכרתי שקראתי על הספר “year of yes”, של שונדה ריימס.
איך שנה שבה אמרה “כן” לכל התנסות שינתה את חייה,
והחלטתי לומר “Hell yeah” וללכת על זה.
חיה בסרט
ניו יורק מככבת בכל כך הרבה סרטים שאהבתי – Sleepless in Seattle, אישה יפה, השטן לובשת פראדה, פשעים ועבירות קלות, עיניים עצומות לרווחה.
וזה הדבר שהכי כיף להרגיש שם. כשאת בשדרה החמישית לדמיין את עצמך מפטירה לכיוון איזו מוכרת מתנשאת: “ביג מיסטייק, היוג’!”, כשאת על האמפייר סטייט בילדינג להתנשק על אמת כמו מג ראיין, כשאת במטרופוליטן ליד סידורי הפרחים הענקיים לדמיין שאת בערב הגאלה עם אנה וינטור, לבושה בשמלה בלתי אפשרית של ולנטינו, וכשאת אוכלת ב”פיטר לוגר” להרגיש כאילו את בסצינה מ”החבר’ה הטובים”, עם אייליינר עבה, שרשרת זהב מופרכת על הצוואר ובעל מאפיונר.
החוויות האלה לא מופיעות באף מדריך טיולים או בהמלצות ה-מאסט שקיבלתי, אבל בעיניי הן החוויה הניו יורקית הכי שווה שיש.
24/7
כמה פינטזנו על זה לפני שטסנו. להיות ביחד 24/7 חמישה ימים רצוף.
בלי ילדים, בלי עבודה. רק שנינו, מלון משובח, נופים אינסופיים והחברה הכי נעימה שיש.
בפועל זה היה חתיכת מעבר.
בחצי השבוע שלנו בארץ יש ספייס, וזמן להתגעגע, והזדמנות להכיר את הגרסה היותר מלוטשת ומרוטשת זו של זה.
לא את הגרסה עם הג’ט לג, שנאבקת להבין איפה אפשר לעשות בדיקת PCR לקורונה בלי למכור כליה, שהבגדים שלה שפוכים בחדר ולא תלויים בארון, שהתיק שלה ארוז אינטואיטיבית ושעושה טעויות ניווט בסאבווי.
זה היה קשוח, בעיקר כי מדובר בשני אנשים דעתניים, שטיילו כבר לבד פעם או פעמיים בחיים, ו”יודעים” איך “נכון” לעשות דברים.
ה-24/7 עושה מגניטוד להבדלים, שחצי השבוע מטשטש ומחליק אותם.
טו מייק א לונג סטורי שורט – 24/7 זה לא לבעלי לב חלש.
זה כן לבעלי אהבה גדולה וחוסן.
No Standing Anytime
אומר שלט הרחוב, כמעט בכל פינה בניו יורק.
וכן, בגלל הקורונה יש פחות אנשים ברחוב, והרבה חנויות עם שלטי השכרה.
אבל הרמזורים עדיין מחשבים כמה זמן נותר לך לחצות, והתחושה היא של תנועה מתמדת, ושל דחיפות.
וחשבתי על השנה וחצי המשוגעות האלה עם המגיפה העולמית, ואז על חמש השנים שעברו מאז הגירושים שלי. איך במהלכן לא הצלחתי לעמוד לרגע, כל הזמן הרגשתי איזה שעון פנימי כמו ברמזור הניו יורקי.
שעון שאומר לי לא לעמוד, לזוז, לזוז, לזוז – באימהות, בחברות, בקריירה, בזוגיות.
וכשהטיסה התעכבה בניוארק שמתי עליו את הראש, וחשבתי כמה נעים גם לעמוד קצת.
או ג’יזס, אפילו לשבת.
ונתתי לשעון הפנימי לעצור קצת, עד שנחתנו בארץ.
6 Responses
טלי שאת. כל כך אוהבת את הכנות והתובנות וההומור הנכון שמבצבץ . ❤
אוהבת אותך מירבוש!
לפני הקורונה הצלחנו לשלב ביזנס עם פלז’ר ולטוס עם האיש לניו יורק. כשהיינו שם רק שנינו מנותקים מהעולם אמרתי לעצמי שלא אכפת לי לעשות את זה פעמיים בשנה … ניו יורק מספיק גדולה בשביל לטוס רק אליה כל החיים….. אבל אז היגיעה הקורונה והבנתי שיש המון יעדים שאני רוצה להגיע אליהם ולכן כדאי לקדם אותם בעדיפות… נראה מתי נטוס בנתיים זה לא קורה.
מחזיקה אצבעות שתגשימו את הרשימה המעודכנת!
מקסים. מאד אוהבת לקרוא אותך ואת האנרגיה שלך.
איזה כיף, תודה רבה!