“כשהקורונה תיגמר, בואי איתי לניו יורק”

הוא אמר לי כמה שבועות אחרי שהכרנו.
זה היה משפט לא מחייב מבחינתי, כי מי יודע מתי ואם בכלל הקורונה תיגמר, אבל הוא התעקש שיש לו מיילים שיספיקו לכסות טיסה ומלון במחיר מצחיק.
בכל טיול שלנו בפארק הלאומי נזל לי הריר כשהוא סיפר על הסנטרל פארק ואיך רכב שם על אופניים בין הסנאים, וכמה אהנה מההצגות והמופעים והקניות והמסעדות.
כשהיה מועד קונקרטי לנסיעת העסקים שלו, שהוזמנתי להצטרף לסופה, התלבטתי ממש. בדיוק קניתי דירה, היו (ועדיין יש) לי ים הוצאות, ופחדתי לגמור את הירושה של הילדות.
ואז נזכרתי שקראתי על הספר “year of yes”, של שונדה ריימס.
איך שנה שבה אמרה “כן” לכל התנסות שינתה את חייה,
והחלטתי לומר “Hell yeah” וללכת על זה.

חיה בסרט

ניו יורק מככבת בכל כך הרבה סרטים שאהבתי – Sleepless in Seattle, אישה יפה, השטן לובשת פראדה, פשעים ועבירות קלות, עיניים עצומות לרווחה.
וזה הדבר שהכי כיף להרגיש שם. כשאת בשדרה החמישית לדמיין את עצמך מפטירה לכיוון איזו מוכרת מתנשאת: “ביג מיסטייק, היוג’!”, כשאת על האמפייר סטייט בילדינג להתנשק על אמת כמו מג ראיין, כשאת במטרופוליטן ליד סידורי הפרחים הענקיים לדמיין שאת בערב הגאלה עם אנה וינטור, לבושה בשמלה בלתי אפשרית של ולנטינו, וכשאת אוכלת ב”פיטר לוגר” להרגיש כאילו את בסצינה מ”החבר’ה הטובים”, עם אייליינר עבה, שרשרת זהב מופרכת על הצוואר ובעל מאפיונר.
החוויות האלה לא מופיעות באף מדריך טיולים או בהמלצות ה-מאסט שקיבלתי, אבל בעיניי הן החוויה הניו יורקית הכי שווה שיש.