משפט אחד
משפט אחד שהיא אמרה, הפסיכולוגית שלי, גרם לי להתגרש. הזרע לגירושים האלה, שהיו מהירים וידידותיים, נבט הרבה זמן, אבל הפעם הראשונה שהם הפכו לממשות הייתה על הספה, בפגישה עם ענת. עוד הייתי נשואה לגמרי, ובמשך שתיים שלוש פגישות היא שאלה שאלות חכמות. מתישהו לקראת סוף הפגישה הראשונה היא ניסתה לגרור אותי לדבר על חיי הנישואים שלי. סירבתי בתוקף, והתעקשתי בשכנוע עצמי עמוק שהפעם באתי לדבר עליי, שבכוונה זה לא טיפול זוגי. אבל משפט אחד שענת אמרה לגבי הנישואים שלי בסוף הפגישה השלישית יצר לי באוזניים שאון אדיר של אסימונים נופלים. משם הדרך לפרידה הייתה קצרה ונחושה. לפעמים משפט אחד זה כל מה שצריך. או קריקטורה.
"יש דרך החוצה"
בספר המופתי "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" מספרת לורי גוטליב, פסיכולוגית, על חווית הטיפול שעברה עם ונדל. ונדל היה המטפל שבחרה אחרי פרידה קשה מבן זוג עימו עמדה להתחתן. הוא מספר לה על קריקטורה של אסיר שמנער את הסורגים, מת לצאת החוצה, אבל מימינו ומשמאלו הכל פתוח. אין סורגים. כל מה שהאסיר צריך לעשות זה ללכת מסביב. אבל הוא בכל זאת ממשיך לטלטל בטירוף את הסורגים. ככה זה אצל רובנו. אנחנו לכודים בתוך תאי כלא רגשיים מדומיינים. תאים שיש דרך לצאת מהם, כל עוד אנחנו מוכנים לראות אותה. או לפחות ללכת לדבר עם מישהו שלא קונה את סיפורי הסורגים שלנו.
רווחים נסתרים
את המונח הזה למדתי מאחותי, שלמדה אימון. היא סיפרה שאחת התובנות הראשונות שהיו לה בקורס היא המרחק העצום בין המילים "רוצה" ל-"עושה". מפתה לחשוב שיש חץ רציף ביניהן.
בפועל מפריד ביניהן עולם שלם, רצף שמכיל בין השאר אמונות מגבילות (מושג שהכרתי) וגם – רווחים נסתרים. למשל: אדם שנשאר לעבוד בסביבת עבודה רעילה, כדי להמשיך לספר לעצמו סיפור של כשלון או נחיתות או לא להתמודד עם הפחד לצאת לעצמאות, אישה שלא עוזבת את בעלה כי היא פוחדת עד מוות להיות האחראית הבלעדית על חייה.
התנהגויות הרסניות
בספר לורי מתוודה בפני ונדל, שהיא מוצאת את עצמה מגגלת על החבר לשעבר שלה. בואו, כולם עושים את זה. בודקים מה קורה עם האקסים ברשתות החברתיות, עם חברים משותפים ובכל דרך עלאק מתוחכמת אחרת. ונדל הוא הראשון שקורא למה שעובר על לורי אבל (grief). הרי בפרידה מאבדים הרבה יותר מאת מערכת היחסים. כשההווה מתפרק, אובד גם העתיד שמקושר אליו (החלומות הזוגיים, העתיד המשותף). התנהגויות הרסניות כמו גיגול אודות האקס ובדיקה אם הוא מחובר בוואטסאפ גורמות לנו לקפוא בעבר. במקום להקדיש את ההווה לצפייה בעתיד של האקס או לניסיונות לחשוב מה יכלה לעשות אחרת (היי לך רווח נסתר של אשליית שליטה), לורי מבינה שכדי לחיות באמת בהווה, היא צריכה להשלים עם אובדן העתיד שלה, ולהיגמל.
פנס
בקורס מנהלים שהעברתי ב-co עם דוד ברקוביץ, הוא לימד לקיים שיחות קשות בשיטת הפנס. שיחות קשות שנואות על מנהלים, בני זוג, הורים. אין מי שיוצא טוב מהשיחות הקשות הקלאסיות – לא מי שיוזם אותן ולא מי שמקבל אותן. בשיטת הפנס הכל הופך פחות טעון. היוזם של השיחה מטיל אלומת אור על המעשה, לא על העושה. האלומה ניתנת כעובדה, בלי פרשנות, ואחריה יש הצעה לדיאלוג פרקטי, שמקדם פתרון. למשל: "בסוף הביקור האחרון שלנו אצלך הילדות ביקשו לא להגיע יותר. מה אתה מציע לעשות עם זה?" בתור מי שהסתנוורה פעם משיחת משוב מרסקת, חשבתי על זה שזה בדיוק גם מה שטיפול טוב עושה. הוא מאיר, בעיקר כשאת מגששת באפילה.
מה נחתך בעריכה
בהרצאת הטד שלה How changing your story can change your life לורי גוטליב אומרת שהמקצוע האמיתי שלה הוא לא מטפלת, אלא עורכת. כי תפקידה הוא לסייע למטופלים שלה לערוך את הסיפור שלהם – לבחון אם הם נעים קדימה, אחורה או במעגלים, לראות אם הדמויות התומכות בסיפור (האקס?, החברות שמציעות לרוב את מה שגוטליב מכנה: "חמלה אידיוטית" – "טוב שנפטרת ממנו😊) חשובות או מהוות הסחת דעת מהתימה האמיתית. הסיפורים של רוב האנשים נעים סביב חופש ושינוי. החופש, כפי שלמד האסיר מהקריקטורה, הוא מוחלט. והשינוי – פחד אלוהים! רובנו פשוט רוצים שהאחרים סביבנו ישתנו. אין דבר שמפחיד יותר מלנעוץ עיניים בדף ריק ולהתחיל לכתוב פרק חדש בסיפור שלנו, כדי לעשות זאת, כדאי להתבונן בסיפור בעיניים חדשות, לשלוח לעבר עצמנו "פצצות אמת חומלות", ולהתבונן במה שהשארנו מחוץ לסיפור. והיות ויש לנו בחירה אמיתית (אין סורגים!) אנו יכולים לבחור מה יתרחש על הדף במוחנו, הדף שמעצב את המציאות שלנו.
בטיפול – אפילוג
הנוכחות המיטיבה של ענת בחיים שלי לא הסתיימה בפרידה. ענת הייתה לי פנס, שהביא לשולחן בכל פגישה גם אלומת אור וגם הצעות עריכה. אפילו ההקמה של הבלוג הזה היא בחלקה תוצאה של השיחות שלי איתה. כי מדי פעם, כדי לתאר לה מה הרגשתי, קראתי לה קטעים שכתבתי בדף הפייסבוק שלי, Pleasure before business. וענת חייכה עם העיניים המאירות שלה ואמרה: "אין לי פייסבוק. וממש חבל לי לפספס את מה שאת כותבת. אולי תכתבי גם במקום אחר?". ו-וואללה, גם בשבילה נהיה בלוג.
והטיפול הזה נגמר מזמן, אבל בימים האלה חלפו בדיוק 4 שנים מהפרידה. אז תודה ענת, על האסימונים, שעשו לי אז המון רעש אבל אחר כך המון שקט, וגם על הבלוג הזה, שאת קוראת בהתמדה.
12 תגובות
תודה על הפנס. ועל העזרה לערוך את הסטורי.
בשמחה:) אהבתי
הי טלי. אביטל ברק.
מזמן לא נפגשנו במקרה באיזה כנס הדרכה, אבל אני עוקבת ומתעדכנת מהפייסבוק, שאגב אני לא פעילה בו בכלל, אבל מה שאת כותבת קופץ לי ואני תמיד קוראת בהנאה רבה.
את כותבת נפלא, מעניין, פתוח, מעלה מחשבות, אוהבת את התמונות שאת בוחרת לצרף… בקיצור שיחקת אותה. שמחה שאת במקום הנכון לך. מה דעתך על קפה קטן, לזכר ימים עברו. מתגעגעת…
הכי אשמח לקפה קטן, ואיזה כיף לשמוע שאת עוקבת ומתחברת. מייד כשמחלימה קצת מתקשרת ונקבע!
גם לפסיכולוגית שלי אין פייסבוק,
המשפט שהפיל אצלי את האסימון בטיפול היה: "זה בעסה לחיות בלי אהבה".
וזה מדהים אילו בחירות נעשו ממש אחרי שהוא נפל.
בלוג חתול גם נוצר בנסיבות דומות.
אקרא את הספר. תודה על הפוסט הזה!
חתול.
תודה עלייך. את המשפט שומרת ביני לביני, אבל איזה משפט מדויק היה לפני השאון שלך חתול. נשיקות!
מעולה! משתפת..
תודה רבה על הפרגון אהובה!
כיף לקרא על מטפלת חכמה ומפילת אסימונים
#אחת שיודעת
גם אני מודה לענת על הבלוג שלך
תודה אהובה!