"החיים שלך טלנובלה, לטוב ולרע"

הוא כתב לי בוואטסאפ. השופט הגולש, שאותו ואת אשתו אני אוהבת כל כך. הוא הזמין "אותנו" ליום ההולדת ה-50 שלו. כתבתי לו שאין כבר "אותנו", ושיש מצב שאגיע, והוא ענה לי במשפט שבכותרת. הנישואים שלהם הם באמת מהסרטים, רעננים וחיים. רואים כמה הם נהנים להיות יחד, ללכת להופעות, לגלוש בחוף הילטון או בסרילנקה. וחשבתי על מה שהוא כתב לי. ופתאום רציתי כל כך חיים על מי מנוחות.

"שוב הורדת את התמונות שלך עם האופנוען? מה יהיה?"
הוא נכנס למשרד שלי, לשיחה השבועית שלנו. חייכתי.
"כן. שמת לב". אמרתי. כמה ימים קודם הורדתי את התמונות מהקיר במשרד, מהספרייה בסלון, מחקתי את הכתובת מהמועדפים ב-waze. פאקינג שרשרת חיול. הוא אוהב את אשתו, האיש שנכנס אליי. הם יחד מהצבא או מהתיכון, וכשהוא מדבר עליה העיניים שלו נוצצות. והוא סיפר על יום ההולדת שחגגו לו עם הילדים, ברמת הגולן בקטיף דובדבנים. וגם את השקט עם הניצוץ הזה שיש לו התחשק לי לאמץ.

"אז זו בעצם פעם ראשונה שאת מרגישה גרושה"
היא אמרה, החברה שלי, בטאקט האופייני לה. בדיוק נכנסתי הביתה ולקחתי לעצמי מהפריזר מגנום בעטיפה מנומרת. ערבים ראשונים בבית לבד. לא לבד של הקלה, כזה שבוחרים כדי לקחת אוויר. לבד אחר. שיש בו שקט מבורך, אבל גם עצב. וחשבתי על זה שיש שם עולם שלם בחוץ, שחיכה לי כמעט 3 שנים ולא ראיתי. ואיך אני גם פוחדת וגם רוצה כבר לגלות אותו. להיות בפעם הראשונה מאז תחילת שנות ה-20 שלי קצת כמו קולומבוס או מגלן.

"גבר של בן אנד ג'ריז"
כתבתי בפוסט בדף שלי בפייסבוק, על גבר שמקטין וגורם למצוקה. ושבועיים אחרי, כשהייתי בתהום עמוקה, היא כתבה לי, שהיא עוקבת אחריי כבר כמה שנים, שאני השראה, ושהפוסט הזה נעץ את המסמר האחרון בהחלטה להיפרד מגבר כזה.
והמילים האלה, דווקא כשהרגשתי הכי רחוקה מהשראה שיש, שוכבת לי על הספה בחג, בולעת ספרים, קלישאה עם כפית תחובה בצנצנת נוטלה, המילים האלה שלה נתנו לי כוח, קצת כמו מים לצמא במדבר.

"תעשי כל יום דבר אחד שישמח אותך. רק בשביל עצמך"
ישבתי על הספה מול המטפלת החכמה שאני פוגשת במצבי חירום. ניסיתי להיזכר מה משמח אותי. "זה לא זמן ל-being, זה זמן ל-doing" היא אמרה. ואני התעייפתי רק מהמחשבה על doing. אבל החלטתי להכריח את עצמי. ובצעדים קטנים ממש זה התחיל להשתפר.

"אנחנו לא הרגשות שלנו ולא המחשבות שלנו. אנחנו הישות מעל כל זה, שמנהלת את התאטרון"
אז במסגרת ה-doing, נסעתי להרצאה של דר' תומר סברון. תומר הוא פסיכולוג ונוירולוג, שמלמד שינוי דפוסי מחשבה ותודעה, ושינה את חייה של חברה שאני אוהבת במיוחד. נסעתי כל הדרך לחיפה לשמוע אותו. והדרך הלוך וחזור מהמרכז הייתה שווה את המשפט הזה (ועוד כמה הרגלים שהכנסתי לחיים שלי בזכות המפגש הזה).
והזכרתי לעצמי שגם כשעצוב ומורכב ולא פשוט, יש לי שליטה על התאטרון הזה.
אני הבמאית של הטלנובלה, וטוב שעצרתי רגע והחלטתי להפסיק אותה, כדי לנשום עמוק ולברוא לעצמי תסריט קצת אחר, דרמטי פחות.

והנה שיר של ברק פלדמן, שאני אוהבת ממש:

עַכְשָׁיו אַתְּ חָפְשִׁיָה
עַכְשָׁיו אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת
אֵין לָךְ שׁוּם חוֹבוֹת
שׁוּם חֶבֶל אוֹ מִסְגֶּרֶת
אַתְּ יְכוֹלָה לִטְרֹף אֶת הָעוֹלָם
לִרְאוֹת הַכֹּל, לָגַעַת בְּכֻלָּם

וְיֵשׁ לָךְ תָּכְנִיּוֹת פְּשׁוּטוֹת
וַחֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים
סִדַּרְתְּ הַכֹּל בִּנְקֻדּוֹת
יָרַדְתְּ לִפְרָטִים
וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁזֶּה קָרוֹב כָּל כָּךְ
אַתְּ מְהַסֶּסֶת קְצָת
אַל תִּתְפַּשְּׁרִי, אֲפִילּוּ לֹא מְעַט

עַכְשָׁיו אַתְּ חָפְשִׁיָה
אֲבָל גַּם קְצָת דּוֹאֶגֶת
שְׁמָהּ שֶׁתַּעֲשִׂי
פִּתְאוֹם יַרְגִּישׁ אַחֶרֶת
וְזֶה מוּזָר, הַכֹּל תָּלוּי רַק בָּךְ
זֶה קְצָת מַלְהִיב וּקְצָת מַפְחִיד אוֹתָךְ

וְיֵשׁ לָךְ אֶלֶף כִּיוּוּנִים
וְהִזְדַּמְּנוּת גְּדוֹלָה
לִיצֹר עוֹלָם חָדָשׁ
פָּחוֹת קָשֶׁה, יוֹתֵר נִפְלָא
הוּא כְּבָר קָרוֹב, אַתְּ רַק צְרִיכָה
פָּשׁוּט לִשְׁלֹחַ יָד
אַל תִּתְפַּשְּׁרִי, אֲפִילּוּ לֹא מְעַט