"את קארי בראדשו. זהו. פיצחתי את זה!"

היא אמרה לי. היה לי דף פייסבוק די פעיל, אבל רק אחרי שהשתתפתי בסדנת החזון שלה, נהיה לי חשק לפתוח בלוג. וחשבנו יחד מה יהיה הפיצוח. ניסינו להבין את הישות הכותבת שלי, ואז המשפט הזה. וצחקתי. כי הרגשתי אז הכי רחוק מקארי שיש.
הייתי אמא מגבעתיים, אחרי פרידה, במוד הישרדותי למדי.
חוץ מהכתיבה, מה היה לי במשותף עם האושיה הניו יורקית בחצאית הטוטו שהאוטובוס ליכלך בפתיחה, ועם נעלי המנולו בלאניק? מה לי ולמשכנתא שהתחלתי לשלם לבד עם האישה שהחדר הכי גדול אצלה בדירה הקטנטנה במנהטן היה חדר ארונות, והטרדה הכי גדולה שלה היא איפה היא תשתה את הקוסמופוליטן שלה הערב, בבר עם החברות שלה?
דפנטלי כבר לא הייתי כמו שרלוט החסודה, אבל גם אם לפעמים התחשק לי להיות לוהטת כמו סמנתה, הרגשתי רוב הזמן יותר כמו מירנדה – סולידית, רצינית ושורדת.
אבל לתמרי סלונים ליבס נראיתי כבר אז כמו קארי בראדשו. אחת שמקלידה במרץ על הלפטופ על המיטה שלה במנהטן, סיפורים על החיים, חמושה בגופיית סבא שווה, שורטס גבריים ומלא תלתלים, וים של אינסייטים מתוחכמים לחלוק עם העולם.

מיסטר ביג והחיבור הנשימתי

הן היו 4 בסדרה – קארי, מירנדה, שרלוט, וסמנתה.
למירנדה היה את סטיב. ממושקף, מתוק, מצחיק, שהעריץ את האדמה שהיא דרכה עליה, והיה הבחירה המושלמת להביא להורים. אבל היה רחוק מלהסעיר אותה. או אותי.
החלום של שרלוט היה להתחתן. זה היה רחוק מהחלום שלי עכשיו.
לסמנתה היו פרטנרים מתחלפים, מלא אביזרים, נדנדות, רכבת הרים. היה לה פה מטונף, והיא הייתה יפה, קלילה ומצחיקה, הראשונה בטלוויזיה האמריקאית שהחליפה גברים כמו גרביים והזמינה להם מונית כשמיצתה אותם. את הסדרה היא סיימה עם חבר צעיר ודוגמן. כשאת מסיימת נישואים, סמנתה יכולה להיות תזכורת ל-למה עשית את זה.
לקארי היה (חלק מהזמן) את מיסטר ביג, מן זכר אלפא, שזכה לכינוי שלו עם סיבה טובה כנראה. הוא היה מסתורי ומקסים. פיזר סביבו צ'ארם מטורף, אבל אף פעם לא נתן לה להרגיש בטוחה שהוא יהיה שם מחר. מיסטר ביג היה זה שהסעיר את הלב שלה, אבל גם גרם לו להישבר ולהתקשות. ואיכשהו היה שם תמיד ריח של אי ודאות ושל אכזבה מתקרבת. כמו הגרסה המבוגרת של החתיך של השכבה, זה שהתעלפת מהכרת תודה כשנהיה חבר שלך, אבל לא יכולת לישון מאז בשקט.
הוא הלך וחזר, ושוב הלך ושוב חזר.
מיסטר ביג היה מה שמתקשרות אוהבות להגדיר ה-twin flame של קארי.
כמו מגנטים הם נמשכו, אבל במקום להידבק, מייד התרחקו.
היה לי פעם מיסטר ביג כזה.
הלכתי על אוויר, ואיבדתי הרבה דמעות ושעות שינה. עד שהספיק לי. הרגשתי שהנשמה שלי נשרפת מהתאומות הזו.

"תארזי לי 1 איידן לקחת"

באחת ההפסקות שלה ממיסטר ביג, קארי פגשה את איידן.
הוא לא עבד בלהרשים אותה או בלהיות יפה. הוא אהב אותה מהרגע הראשון בדרכו הישרה, הישירה, הפשוטה והממיסה, ולא חשש להתקדם לצעד הבא. והוא ידע לנגר.
איידן היה הגבר הזה שכל משפט שני שלו ייצר "אוווו…" כזה וקווטץ' בלב. אחד שאת רוצה לארוז לעצמך בטייק אוויי. לשמור אותו.
אבל קארי לא יכלה. החיבור הנשימתי הארור היה חזק ממנה. ברגע שמיסטר ביג חזר לתמונה, כמה שלא נלחמה בעצמה, לאיידן לא היה סיכוי.
למי שהייתי אז, התחשק ממש לרוץ מאחורי הטלוויזיה ולצעוק לקארי: "את נורמלית? תתאפסי על עצמך! אם את לא תחזרי אליו, אני אקח אותו לעצמי!"
אבל מי שאני היום מבינה, שלמיסטר ביגים יש קסם לא מבוטל, כזה שלפעמים מנצח את זה השפוי והנינוח של האיידנים.

"זה לא אני, זה הילד הרע שבתוכי"

בשיר "הילד הרע" של לאה גולדברג יש לבחירה של קארי הסבר חלקי. "באמת, זה איום. הם אינם מבינים – זה הילד הרע שניכנס לי בפנים, תמיד הוא ניכנס בי, בלי כל אזהרה, הילד הרע."
כי כמו שכתבה אסתר פרל הרבה לפניי ב"אינטליגנציה אירוטית", הרוצחים של התשוקה הם החיבה, השגרה, האינטימיות והיעדר המסתורין. אהבה תשוקתית זקוקה למרחק, למסתורין, לחופש, לאי וודאות. היא זקוקה למיסטר ביגים.

"אף אחד אף פעם לא עשה בשבילי דבר כזה!"

אמרתי לו, כשהוא גלגל את השולחן שהוא ניגר לי למרכז השטיח בסלון. לקח לו שבוע להכין אותו. לשרטט, לנסר, לפרזל, לשייף, לצבוע, להניח לוח זכוכית, ועוד מלא פעלים של הום סנטר שבטח פספסתי.
"גם אני אף פעם לא עשיתי דבר כזה בשביל אף אחת אחרת." הוא ענה, האיידן הממיס הזה שאיתי.
למזלנו, בחצי השבוע שאנחנו לא נפגשים בו הוא מיסטר ביג.
לילדה הרעה שבתוכי זה כנראה השילוב האולטימטיבי – גבר נוכח, שאורזים בטייק אווי לחצי שבוע, וגבר נעדר (בימים עם הילדות) שממגנט אותי מרחוק בחצי השני של השבוע.