אני זוכרת שגליה סיפרה שאפילו בן הזוג שלה יודע שהייתה לה "חברה טובה שזרקה אותי",. אני הייתי החברה הזו. ישבנו לנו 10 שנים אחרי, גליה אחרי לידה, ואני על סף גירושים. החלפנו קצת תפקידים.

אני זוכרת מה היה בה, בשקית הצהובה של "שופרסל", שנשלחה אליי: כותונת מסאטן, מפתח משוכפל, זוג תחתונים. ומה שלא היה בה: פתק, או כל דבר אישי שיעיד על מה שהיה בינינו.

"כל אחד ממשהו בורח" כל אחד בורח ממשהו, אבל שביל הבריחה משתנה. יש מי ששותה הרבה, מי שמעשן, מי שחוזרת בתשובה או בשאלה, מי שמחליפים פרטנרים בתדירות גבוהה, מי שמבלה את רוב ימיו באוויר או בשדות תעופה, או שיושב באוטו שעה ליד הבית, עד שיצליח לגייס מתוך עצמו את הכוחות להיכנס. הבריחה הזו מעייפת. את הבורחים, את הסביבה שרואה את הבריחה ולפעמים גם את הסוד מאחוריה, וממתינה להתכנסות פנימה, לשקט של בירור, לנשימה עמוקה, למעבר לצעידה נינוחה.

"זה לא מהר מדי?"
שאלה אותי הגדולה, כשראתה אותי עם הנייד, מעבירה את האצבע ימינה. "למה מהר?" שאלתי אותה. "עבר כולה חודש וקצת. והייתם מלא זמן ביחד". היא אמרה לי. "אולי תחכי?". אמרתי: "זאת שאלה מעולה" (טכניקה מצוינת כשרוצים לחשוב על תשובה, כשמגיעה שאלה מכשילה). "אני אדם זוגי. אני אוהבת להיות בזוג. וברור לי שייקח לי זמן למצוא מישהו שימצא חן בעיניי, אז אני מעדיפה לחזור מהר למגרש."

"מה היית עושה אם לא היית מפחדת?"
שואלת שריל סנדברג בספרה המצוין: "לפרוץ קדימה" (ותודה לדר' טלי סטולובי על התזכורת). הרבה מהמכשולים שנשים שמות לעצמן כשהן נמנעות מלהגשים את חלומותיהן מקורם בפחד: פחד שלא יאהבו אותנו, פחד מכישלון, פחד מתופעות הלוואי של מאמץ יתר, פחד משיפוט וממשיכת תשומת לב שלילית, ובעיקר – הפחד מלהיות אמא / בת זוג / בת גרועה.

והנה התשובה שמציעה פמה צ'ודרון לשאלה פותחת הלב הזו,
מתוך הפתיח לספר: "המקומות שמפחידים אותך",
"התוודי על חסרונותייך הנסתרים,
התקרבי לכל אשר דוחה אותך,
עזרי לאלה שלהם את חושבת כי לא תוכלי לעזור.
כל דבר שאת נאחזת בו, הרפי ממנו.
לכי אל המקומות שמפחידים אותך"
זה הבסיס ל-Detox שלי: אותנטיות, הרפייה, חמלה והליכה למקומות שמפחידים אותי.