שקית של “שופרסל”

אני זוכרת את מה שהיה בה, בשקית הניילון הצהובה, הפשוטה, כזו שנכנסת במתקן של איקאה מתחת לכיור: כותונת מסאטן, מפתח בודד משוכפל עם ידית צהובה, זוג תחתונים.
אני זוכרת גם את מה שלא היה בה: פתק, או כל דבר אישי ונוגע שיעיד שהיה קיים בינינו משהו, איזה זיכרון בקוד מוצפן, מסר סודי בבקבוק, שהחבר שהביא לי אותה ממנו יישבע שלא פתח.

עשרה ארגזי ספרים

לפני 3 שנים ארזתי את כל הספרים של מי שגר איתי כמעט שני עשורים. כשעזב את הבית הוא לא רצה לקחת אתו דבר, פרט לבגדים, כיסא עבודה וטלוויזיה. נשארו שתי ספריות עמוסות בספרים, שני שליש מהם שלו, על נושאים רציניים כמו צבא וביטחון, פילוסופיה, כלכלה וארכיטקטורה, שנחו, גאים וכבדים, ליד הספרות היפה המבוישת שלי וספרי הניהול והאפנה. אבא שלי והאיש מהפסקה הקודמת סחבו את הארגזים לדירה שלו, ופשוט הנחנו אותם בסלון (הוא לא היה שם אבל כמובן שביקשתי רשות מראש). וכך זה היה. הגבר שילד אותי והגבר שאהב אותי עומדים בסלון של הבית של בעלי לשעבר, מנגבים לעצמם את המצח.
כמה שבועות אחר כך, הגבר שאהב אותי פירק את מדפי הספרייה השחורים, שנותרו עירומים, צבע את הקיר בכחול והרכיב עליו מראה עגולה.

צעיף וכותונת

“יפה שלי, השארת אצלי צעיף זית וכותונת שחורה” הוא כתב לי, כשכבר היה ברור שאני לא שלו ושלא נתראה יותר. זה היה צעיף שאהבתי. קניתי אותו עם הילדות בטיול בוורשה, בחנות שאין בארץ. איזו טעות. הכל אתו היה טעות. “תעביר לי בהזדמנות. תשאיר אותם בארון חשמל שמול המעלית”. ביקשתי. כמו משליח. ואז נהייתה הקורונה. אולי אחריה הם יחזרו אליי, לא בטוח. גם כך השנה כבר לא אזדקק לצעיף.

“למה זרקת?”

חשבתי. היא נפטרה והוא סיפר שזרק חודשים קודם את כל הפתקים והברכות שכתבה לו. שנינו ידענו בדיוק למה זרק. זה הכאיב מדי לשמור. אבל עכשיו הזריקה הזו, בלהט הרגע, הכאיבה לא פחות.

20 שקיות זבל

ב”חופשת הלידה” שלי, עם מאיה מסדרת האנרגיות, זרקתי מהבית 20 שקיות זבל, בלי סנטימנטים. מאיה הייתה לידי כל הזמן, קצת בהלם מכמה אני זורקת בקלות ולא מתווכחת. כשהגענו לחדר השינה נעצרתי. הייתי צריכה קצת זמן לבד. פתחתי את הארון, והכנסתי לשקית השחורה חלוק אדום שקיבלתי לוולנטיין. פתחתי את השידה שליד המיטה ושלפתי משם ברכות יום הולדת, ימי שנה, שנים טובות וברכות פסח. פרט לאחת, הכנסתי הכל לשקית ומשכתי חזק את השרוך הצהוב. אולי פעם אצטער על זה. אבל לא יכולתי אחרת.

“זה מה שנשאר”

בסוף הכל מסתכם בזה. יחסים וחיים שלמים מקופלים בשקית. סבתא שלי השאירה אחריה הררי חפצים. כלי פורצלן ורקמות גובלן מזמנים אחרים, מכונת תפירה עם מאות סלילי חוטים ופטנטים מערוץ הקניות שאיש לא צריך, אבל שסיפרו את כל הסיפור, של כשרון גדול למלאכת יד, אגירה, בדידות וזיכרונות.

שלמה ארצי (סחי אבל אפקטיבי), כתב את זה יפה:

“ובאופן כללי הכל עוד לא פתור,
השמיים כחולים, אבל מה עם השאר?
האיש שלך שוב, הולך לאיבוד,
להקה מתוקה שרה על מועקה,
זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים.
הרבה בדמיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר.”