זה לא היה אומץ בכלל. אומץ זה להישאר איפה שאת יודעת שכבר לא טוב.
וכמעט יפחיד אותך כמה שזה לא יפחיד אותך להיפרד.
כאילו זו החלטה שחיכתה לך כבר תקופה, עד שכשהגיע הרגע ופקע הניצן שלה.
ויש סיכוי שתיפלט לך גם איזו אנחת רווחה. ולא יהיו לך תהיות או חרטות. יהיו שאלות פרקטיות לגבי ה"איך", אבל לא לגבי ה"למה" או "האם".
ואיכשהו יהיה לך ברור שאת אשת לוט, ושאם תסתכלי לאחור אחרי שנמלטת בחזרה לעצמך – תהפכי לנציב מלח. אז את מסתכלת רק קדימה.

"את עומדת להתגרש? חשבת כבר איך תסתדרי כלכלית?" נפגשנו באיזה סמינר של כתיבה ברשת, הוא הציג את עצמו כ-"קואוצ'ר כלכלי שמתמחה בפרק ב", גרוש כמה שנים.הוא צדק.

אחרי שרוב השאלות הכבדות שקשורות בפרידה נענות באופן כזה או אחר, מגיעה שאלה קטנה וכיפית:
"מה הדבר הראשון שתעשי כשיהיה לך בית לבד?"
או בגרסה הארוכה: "מה תמיד רצית לעשות בבית ולא העזת, כי שהה בו מבוגר נוסף עם דעות נחרצות כמו שלך?"
או. שמחה ששאלתם.

לפני שהחלטתי להתחתן ישבתי עם אמא שלי לקפה. את המשפט שלמעלה שמעתי ממנה כל החיים. אז רציתי להיות רציונלית. פעם אחת בחיים רציתי להיות אחת עם אקסל בראש, ולא עם מצגת פאוורפוינט. ישבתי איתה ופרטתי איתה ועם עצמי יתרונות וחסרונות, בעד ונגד.