"ההחלטה הכי חשובה שתעשי בחיים היא עם מי להתחתן. הכי. תזכרי את זה".
לפני שהחלטתי להתחתן ישבתי עם אמא שלי לקפה. את המשפט שלמעלה שמעתי ממנה כל החיים. אז רציתי להיות רציונלית. פעם אחת בחיים רציתי להיות אחת עם אקסל בראש, ולא עם מצגת פאוורפוינט. ישבתי איתה ופרטתי איתה ועם עצמי יתרונות וחסרונות, בעד ונגד.
עלה של "אוהב" ועלה של "לא אוהב".
אהבתי אותו. לא הייתי מאוהבת. אבל ידעתי שכבר צריך להחליט. וכבר קנינו דירה. וידעתי שהוא אוהב אותי גם. ושהוא יהיה אבא מצוין וחבר טוב ושהוא חכם ומצחיק אותי. ושהוא בא ממשפחה טובה. וידעתי גם שלא יהיו סערות, וזה הפחיד והרגיע אותי בו זמנית.
אז עשיתי sum באקסל וקיבלתי I do.
"אצל כולם זה ככה. בסוף היום מה זה עוזר שאת באה עם חליפת מנהלים הביתה, אבל הולכת לישון לבד?"
ככה הוא אמר לי. חבר שהכרתי בעבודה. שסבל ב נישואין שלו וחיפש פתרונות זמניים, אבל לא התכוון בשום אופן להתגרש. כי ככה זה נישואים. אצל כולם. ואם אני לא מבינה את זה, אני כנראה ילדה שראתה יותר מדי סרטים רומנטיים וצריכה להתבגר.
ושמעתי אותו. וחשבתי על זה שאני הולכת גם ככה לישון לבד, גם כשמישהו שוכב לידי במיטה. ושאני יודעת שככה זה אצל לא מעט זוגות. איכשהו השנים עוברות ואתם נהיים שותפים לדירה, להורות, לפרויקט המתיש הזה שנקרא חיי בורגנות שגרתית. ובשותפות הזאת אתם והצרכים האישיים שלכם נהיים שקופים. ואתם לא עושים כבר אקסלים, כי לא בטוח מה ייצא ה-sum. אתם ב-average.
ושאלתי את עצמי אם ככה זה יהיה עד שנמות. אם ככה צפויים להיראות החיים שלי. אם זו האמא שאני צריכה להיות לילדות שלי, אם זו האישה שראויה לבן הזוג שלי. אישה שהמחשבה לחזור הביתה מתישה אותה. אישה שכשהיא מתקרבת הביתה היא צריכה להוריד עקבים, להאט צעדים ולהחליש ווליום. אישה שמעדיפה לצאת עם חברות.
"90 אחוז מהזוגות במצב שלנו הרי לא היו מתגרשים"
נכון. אתה צודק. אבל אני חוזרת לפאוורפוינט שהייתי פעם מזמן. הנחתי בצד את האקסל. אני רוצה שקפים ואנימציות וצבעים. עזוב אותי מנוסחאות. אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה לגדול. איך זה הגיוני שהחלטה שלקחתי באמצע שנות ה-20 נשארת רלוונטית להיום? ושנינו יודעים שניסינו. כבר אין מה להציל. עדיף לעשות את זה כשאין כעס, לא?
"בגישור נזכרתי למה התאהבתי בך".
4 פגישות של שעה וחצי מסכמות 19 שנה במסמך של 10 עמודים. ויש בהן מבוכה וצער, וגם נדיבות וחמלה, כאלה שהמגשרת אומרת בצחוק ששווה לעשות עלינו ריאליטי, שייראו שגירושים יכולים גם להיות יפים ומכבדים. כי הכעס נגמר הרבה קודם. עכשיו מסתכלים קדימה. עוד לא ברור לאן. אבל ברור שנגמר.
"תודה באמת, אמא. עכשיו אני אהיה בכיתה זאת שההורים שלה התגרשו"
ההחלטה להיפרד היא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת ים מעגלי לוואי, שלא את כולם צפית מראש. את הצער של הילדות צפית. את הקושי, את ההכחשה, את זה שלא ברור למה אם זאת החלטה משפחתית אז לא התייעצתם איתן. כי הן לא מסכימות. צודקות. לך היו חודשים לעכל. להן יש הרבה פחות ואין להן כאן שום בחירה. את בולעת רוק וסופגת הכל. יודעת שאת השיחה הזו יזכרו לתמיד.
את החרדה של אמא שלך מזה שיכניסו לך סם אונס באיזה פאב לא צפית.
ולא צפית את המשקל שירד ממך בקלות כזאת ("ברור" אמרה לי חברה גרושה ותיקה. "ירד ממך בנאדם").
גם לא את אלה שפתאום הפסיקו להתקשר, כאילו זה מידבק.
אבל לא צפית גם את האנשים המופלאים שנכנסו פתאום לחיים שלך, דווקא בזכות הסטטוס החדש והאני הפאוורפוינטי הזה. אין סיכוי שהיית מוותרת על הטבעת החדשה ישנה שמקיפה אותך, במקום הטבעת ההיא.