"את לא כל כך אוהבת להיות אמא, אמא"

אמרה לי הגדולה לפני ארבע שנים, וצדקה. שבועיים קודם אבא שלה עזב את הבית. ישבנו על החוף אני וחברה, והיא ואחותה הקטנה. דיברתי עם החברה שלי, והגדולה, שכאבה מאוד את הפרידה הטרייה, עלתה כמו איזו ונוס מהים, ובאה להתיישב לידינו. ורציתי שקט רגע. ממנה. מאחותה. מכל דבר שהריח מאימהות. רק התחלתי להתרגל אז לקרוא חשבונות ארנונה, לסחוב לבד שקיות סופר הביתה, לוודא שתהיה להן ארוחת צהריים מבושלת חצי שבוע על השולחן. והגדולה, שבסך הכל קראה לי "אמא", קיבלה בתמורה מבט מקפיא. ואז היא אמרה לי את המשפט הזה, שפילח לי את הלב חזק.
לא יודעת מה כאב לי יותר אז: העובדה שהיא עלתה בדיוק על איך הרגשתי, או הפדיחה שהחברה שהייתה לידי שמעה את זה.

"מה אמאל'ה? אמאל'ה זאת את".

הגדולה הייתה בת חודשיים, הנקתי הנקה מלאה, כולל 8 שאיבות ביממה, והיא לא ישנה לדקה במשך היום. הייתי עייפה, ממוטטת, כאובה, וניסיתי להבין איך למען השם להשאיר את הטמגוצ'י הזה בחיים. היה לה טאמי טאב, מן דלי כזה ששימש בתור אמבטיה שהיא יכלה לשבת בה. הטאמי טאב הייתה מלאה שני שליש מים והנחתי אותה על הרצפה, כשהגדולה בתוכה. היא נדנדה את הטאמי טאב חזק, עד שהמים נשפכו והיא הייתה על הרצפה. נלחצתי נורא, צעקתי: "אמאל'הההה" והסתכלתי לאחור, לחפש הצלה. האקס עמד שם, ואמר את המשפט שלמעלה. זה היה הרגע שהבנתי, שאין מבוגר אחראי. כלומר יש. וזו אני. אני האמא. לתמיד.

"It’s a journey"

אומרת אחת המנהלות בעבודה שלי, וכולנו בהנהלה שלה מחייכים. כי זה משפט שנכון תמיד כשמתרחש שינוי, בטח באימהות. אימהות היא בערך השינוי הכי משמעותי שעובר על אשה, וגם הפעולה היחידה בחיים שאי אפשר לעשות עליה undo אף פעם.
אם לדייק, האימהות שלי הייתה לא סתם מסע, אלא מסע כומתה. היא לא הייתה טבעית לי. היו שנים לא מעטות שהיא הרגישה לי כמו מטלה מדכאת, או הפרעה במסלול שלי. אצל לא מעט אמהות זה כך. יש לי גם הוכחה מחקרית לזה, כמו שאומר פרופסור יורם יובל: "הכי אומללות הן נשים צעירות בבית עם ילדים. אמהות צעירות בנות 30, בשיא פריחתן, הן בקבוצת הסיכון הכי גבוהה לדיכאון בעולם המערבי."

"אמא, את מאוד מתאמצת עם הילדים שלו, והוא לא מתאמץ איתנו בכלל."

שוב הגדולה, הפעם באוטו, בדרך חזרה מעוד ניסיון לבילוי משותף שהסתיים במפח נפש. "אני לא מתאמצת בכלל. אני אוהבת אותו, אז אני אוהבת גם את הילדים שלו", ניסיתי להתמודד עם החלק הראשון של המשפט שלה, כי להתמודד עם החלק השני היה מעל לכוחותיי. שלושתנו שתקנו. לקח לי כמה חודשים להבין שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהקשר הזה – התובנה שלא אהיה יותר עם מישהו שלאורך זמן לא ייצא מגדרו להתקרב אליהן.

שלושת החיצים

קלישאי, אני יודעת, אבל ההתקרבות לילדות שלי וההפיכה של מסע האמהות שלי ממסע כומתה למסע טבעי וזורם של אהבה הגיעו לשיא בזמן הקורונה. להיות איתן המון זמן ביחד, לא להשתגע מזה אלא לשמוח, להתבונן בהן ולהרגיש בעיקר הודיה על האנשים שהן גדלו להיות. סטיבן קובי, מ-"7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" כתב על סמוראי שרצה ללמד את בניו את כוחה של עבודת צוות. הסמוראי נתן לכל אחד מהם חץ יחיד, וביקש שישברו אותו. החץ נשבר בקלות רבה. לאחר מכן נתן להם שלושה חיצים קשורים יחד, וביקש מהם לחזור על התהליך. הפעם אף אחד מהם לא הצליח. "הלקח הוא, שאם תחוברו יחד, אף אחד לא יוכל להביס אתכם" הסביר הסמוראי לבניו. וכך באמת זה מרגיש איתן עכשיו.
נהיינו 3 חיצים בלתי שבירים.

"אתן ארבעה בקבוקים של אנרגיה"

אמרה לי אישה מוארת, כשהתקשרתי להתייעץ איתה. "אנחנו רק שלוש", תיקנתי אותה. "נכון." היא אמרה, "אבל הקשר ביניכן כל כך חזק, ואתן כל כך בטוב, כל אחת עם עצמה ושלושתכן ביחד, שכל אחת מכן היא בקבוק מלא אנרגיה. ומהאנרגיה ביניכן נוצר גם בקבוק רביעי, שהאנרגיה שבו תשמש אתכן בכל פעם שמישהי תתרוקן."
וחשבתי על איך כשרק נהייתי אמא הרגשתי מרוקנת, חסרת אנרגיה. ואיך שנים אחרי עוד חשבתי על עצמי כעל אמא פח. כי עבדתי המון שעות, והייתי איתן מעט, ואז היו לי בני זוג או דייטים והרגשתי שה-me time שלי סופסוף הגיע, ושעכשיו תורי, ואיפשרתי שכל זה יבוא על חשבונן. והנה אנחנו כאן. שלושה חיצים קשורים בסרט או ארבעה בקבוקים מיטיבים.
ואיזה מזל שאי אפשר לעשות undo, ושהן איתי במסע הזה. לתמיד.

תמונה שאני אוהבת במיוחד, מהחדר של הגדולה

"מנהל אזור sms"

זה היה לפני עשור בערך, עבדתי בחברת סלולר, ואחת היחידות העסקיות שעבדתי איתה הייתה מנהלי אזור של המשווקים. מנהלי האזור (אם להכליל בגסות) היו אנשים סופר אינטלגנטיים, עם חושים חדים ותקשורת בינאישית מצוינת. הם עמדו בתווך, בין משווקים ממולחים שרצו למקסם את עמלת המכירה ואת המחזור, לבין המנהלים הבכירים בחברה, שרצו גם הם מקסימום רווח. כדי להיות מנהל אזור מצליח (היו גם לא מעט מנהלות כאלה, לשמחתי) היית צריך להיות החבר הכי טוב של המשווקים, לצאת איתם לקפה שחור או לחומוס, אבל גם לנהל איתם דיונים מסחריים קשוחים כשצריך. ה-סמסים רק נכנסו אז, והם היו ממש שוליים בהשוואה למגע הזה, הנדרש כל כך, בתקשורת עם המשווקים. אחד ממנהלי האזור כמעט לא ביקר את המשווקים שלו ואהב יותר את מראה השטיחים במטה מאשר את החיכוך בשטח הבוער (מה שהשתקף כמובן בביצועים באזור שלו). אחת ממנהלות האזור אמרה עליו: "טוב נו, הוא מנהל אזור sms".

"איך אתה?"

"אלה הוואטסאפים שאני הכי שונא. הם מגיעים לרוב בימי שלישי". הוא חייך. מאז שהפך חד הורי הוא מקבל אותם, לרוב בצירוף איזה אימוג'י אמפתי של שתי ידיים מחוברות, להרגשה הטובה של הכותבים. "לא תמיד לאנשים יש זמן ליותר מזה", אמרתי לו, מתייצבת אוטומטית להגנת אנשים שאני לא מכירה. "אז למה לטרוח?" הוא שאל. "הרי מי שבאמת מעניין אותו איך אני לא שואל. הוא מגיע. עדיף עם סירים". הוא קרץ. וזה נכון תכלס. בעיקר עכשיו, ב korona days, שכופים ריחוק והצטמצמות. הימים האלה מייצרים מייד את האבחנה – מי באמת מתעניין בשלומך ושווה את הסיכון שבהגעה ובעזרה, ומי מנהל את האזור שלו ב- WhatsApp.

"מה הפטיש הזה של לדבר, אם אפשר להתכתב?"

הוא שאל, כששאלתי אם מתאים שנדבר בערב, כשאהיה בדרך חזרה מהעבודה. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק. אבל אחרי שהוא שאל את זה גם כשדיברנו, הבנתי שלא. והבנתי שיש אנשים שטוב להם ככה. בעיקר אנשים שכותבים יפה, שאיכשהו יש לי חולשה אליהם. סבירות גבוהה שבסטטוס שלהם יהיה כתוב: WhatsApp only או "שיחות דחופות בלבד". אבל עם כל ההערכה לכשרון הכתיבה, זו נהיית הולוגרמה של מערכת יחסים, לא מערכת יחסים. יש אנשים שטוב להם בהולוגרמות. אני קצת מיושנת.

ריחוק מודע

ויש אנשים, שתקשורת במייל איתם היא כל מה שאפשר כרגע. זה שדה מוקשים, אז ברור שהגזירה של ריחוק חברתי היא כורח השעה שמתאים איתם עכשיו. אז שניכם מתנסחים בזהירות, במילים מוצפנות שנהירות רק לכם. וכותבים 3 נקודות בשביל האוויר, ולא אומרים יותר מאשר אומרים. ועדיין, איכשהו זה מרגיש קרוב קרוב.

טישו בזום

בחייאת זום זום. ימים ארוכים ובלתי נגמרים אני מבלה בזום בשבועות האחרונים. אחרי שעדכנתי רקע ועשיתי touch up, קראתי לא מעט על הפגיעה בפרטיות בטכנולוגיה הזו (היכולת להקליט, היכולת לזהות מי מסיט את המבט לזמן ארוך ועוד…), והיא הזכירה לי קצת את ההולוגרמה של היחסים. ואז הגיעה שיחת הזום של יום הזכרון בעבודה שלי. יאיר הדרי סיפר בה על המפקד שלו, יואל דיליאן, ואז אמא של יואל ואחותו דיברו, על הילדים של יאיר שלא הכירו את יואל, אבל מגיעים כל יום זכרון ליום כיף בבית של אמא שלו וניתלים על העץ בחצר, ולחצתי על stop video כדי להביא טישו.

שקית של "שופרסל"

אני זוכרת את מה שהיה בה, בשקית הניילון הצהובה, הפשוטה, כזו שנכנסת במתקן של איקאה מתחת לכיור: כותונת מסאטן, מפתח בודד משוכפל עם ידית צהובה, זוג תחתונים.
אני זוכרת גם את מה שלא היה בה: פתק, או כל דבר אישי ונוגע שיעיד שהיה קיים בינינו משהו, איזה זיכרון בקוד מוצפן, מסר סודי בבקבוק, שהחבר שהביא לי אותה ממנו יישבע שלא פתח.

עשרה ארגזי ספרים

לפני 3 שנים ארזתי את כל הספרים של מי שגר איתי כמעט שני עשורים. כשעזב את הבית הוא לא רצה לקחת אתו דבר, פרט לבגדים, כיסא עבודה וטלוויזיה. נשארו שתי ספריות עמוסות בספרים, שני שליש מהם שלו, על נושאים רציניים כמו צבא וביטחון, פילוסופיה, כלכלה וארכיטקטורה, שנחו, גאים וכבדים, ליד הספרות היפה המבוישת שלי וספרי הניהול והאפנה. אבא שלי והאיש מהפסקה הקודמת סחבו את הארגזים לדירה שלו, ופשוט הנחנו אותם בסלון (הוא לא היה שם אבל כמובן שביקשתי רשות מראש). וכך זה היה. הגבר שילד אותי והגבר שאהב אותי עומדים בסלון של הבית של בעלי לשעבר, מנגבים לעצמם את המצח.
כמה שבועות אחר כך, הגבר שאהב אותי פירק את מדפי הספרייה השחורים, שנותרו עירומים, צבע את הקיר בכחול והרכיב עליו מראה עגולה.

צעיף וכותונת

"יפה שלי, השארת אצלי צעיף זית וכותונת שחורה" הוא כתב לי, כשכבר היה ברור שאני לא שלו ושלא נתראה יותר. זה היה צעיף שאהבתי. קניתי אותו עם הילדות בטיול בוורשה, בחנות שאין בארץ. איזו טעות. הכל אתו היה טעות. "תעביר לי בהזדמנות. תשאיר אותם בארון חשמל שמול המעלית". ביקשתי. כמו משליח. ואז נהייתה הקורונה. אולי אחריה הם יחזרו אליי, לא בטוח. גם כך השנה כבר לא אזדקק לצעיף.

"למה זרקת?"

חשבתי. היא נפטרה והוא סיפר שזרק חודשים קודם את כל הפתקים והברכות שכתבה לו. שנינו ידענו בדיוק למה זרק. זה הכאיב מדי לשמור. אבל עכשיו הזריקה הזו, בלהט הרגע, הכאיבה לא פחות.

20 שקיות זבל

ב"חופשת הלידה" שלי, עם מאיה מסדרת האנרגיות, זרקתי מהבית 20 שקיות זבל, בלי סנטימנטים. מאיה הייתה לידי כל הזמן, קצת בהלם מכמה אני זורקת בקלות ולא מתווכחת. כשהגענו לחדר השינה נעצרתי. הייתי צריכה קצת זמן לבד. פתחתי את הארון, והכנסתי לשקית השחורה חלוק אדום שקיבלתי לוולנטיין. פתחתי את השידה שליד המיטה ושלפתי משם ברכות יום הולדת, ימי שנה, שנים טובות וברכות פסח. פרט לאחת, הכנסתי הכל לשקית ומשכתי חזק את השרוך הצהוב. אולי פעם אצטער על זה. אבל לא יכולתי אחרת.

"זה מה שנשאר"

בסוף הכל מסתכם בזה. יחסים וחיים שלמים מקופלים בשקית. סבתא שלי השאירה אחריה הררי חפצים. כלי פורצלן ורקמות גובלן מזמנים אחרים, מכונת תפירה עם מאות סלילי חוטים ופטנטים מערוץ הקניות שאיש לא צריך, אבל שסיפרו את כל הסיפור, של כשרון גדול למלאכת יד, אגירה, בדידות וזיכרונות.

שלמה ארצי (סחי אבל אפקטיבי), כתב את זה יפה:

"ובאופן כללי הכל עוד לא פתור,
השמיים כחולים, אבל מה עם השאר?
האיש שלך שוב, הולך לאיבוד,
להקה מתוקה שרה על מועקה,
זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים.
הרבה בדמיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר."