צילמה בחוף הילטון: איה סלונים

"ימי הנטישה"

בספר הזה, השני של אלנה פרנטה, מספרת הגיבורה על השנה הראשונה אחרי נטישתו הפתאומית של בעלה.
זה ספר קשה. קראתי אותו כשיצא, והתוכן שלו אז היה תיאורטי לגמרי עבורי. אבל למדתי ממנו עד כמה הקליפה החיצונית של השפיות ושל "האישיות" עשויה להיות דקה ושברירית.
כמה מספיק שרכיב אחד (להלן: בן זוג) ייצא מהמשוואה, כדי לערער "אמיתות" על עצמנו ולהכניס עצב, חרטה וטלטלה למה שהחשבת עד אז ליסודות יציבים של קיום עצמאי.

"אין לך מושג כמה משמעותי מי היוזם"

אמרה לי פעם ענת הפסיכולוגית. דיברנו על החוויה של גירושים. שאלתי אותה בתמימות: "מה זה משנה מי יוזם את הפרידה, אם לשני הצדדים ברור שהאהבה מתה, ושמערכת היחסים כבר לא ברת תיקון?"
ענת ענתה שלפעמים אנשים מתכננים שנים לעזוב את בני זוגם, ופתאום, אפילו יום או יומיים לפני שהתכוונו להטיל ביוזמתם את הפצצה, בן הזוג הוא זה שמודיע ראשון על רצונו לעזוב. החוויה של ההפתעה, של חוסר השליטה ושל הפגיעה באגו קשה מנשוא להרבה ננטשים, אלה שיום קודם היו הנוטשים בפוטנציה.

לנטוש את עצמי

לפרידה שלי מפרק ב' קדמה נטישה הדרגתית שלי את עצמי. נטשתי חלקים מהמהות שלי ומהצרכים שלי.
הייתי מתה לומר שראיתי את זה לכל אורך הדרך,
אבל דאם איט – זה לא מה שהיה.
הבנתי רק בדיעבד. בזמן אמת אהבתי אותו מאוד, וסיפרתי לעצמי שאני עושה את מה שצריך מתוך אהבה, עבור מי שראוי לה לגמרי. היו מי שניסו להציב לי מראה לגבי אזורי העיוורון שלי. הם נהדפו בנימוס, אך בתקיפות.
ואז הוא כתב לי איזה משפט תמים לכאורה, ודווקא המשפט הזה גרם לי לנטוש את עמדת ה"נותנת ללא גבול", לטובת עמדת המציבה גבול.

השתקפויות ושיעורים

החברה האחות שלי לומדת קבלה כבר שנים.
היא טוענת שמערכות היחסים שלנו הן השתקפות של חלקים בנו וגם שיעורים. בשנה פלוס שחלפה מאז הפרידה הייתי תלמידה חרוצה. הופעתי לכל שיעור שזימנתי לי במערכת השעות הארורה הזאת. היא כללה מורים טובים יותר ופחות.
זה שרצה אותי כאחת מ.. וצמצם אותי לסלוטים שנוחים לו, הרופא המרתוניסט שהציע לי טיול לחו"ל אחרי שבוע אינטנסיבי ואז עשה גזלייטינג של הלייף, זה שרצה אותי רק כל עוד לא רציתי אותו, ובעל עיטור העוז שאיבד את האומץ דווקא בכניסה למערכת יחסים.
,Yep, I've had my share,
וסירבתי לראות את הדפוס החוזר – דפוס שבו האנשים שמצאו חן בעיניי היו בלתי זמינים, בלתי מושגים או סתם לא נדיבים רגשית. דווקא לגביהם הייתי עסוקה בעיקר בשאלה אם *הם* רוצים אותי, ולא בשאלה ההרבה יותר חשובה:
מה *אני* רוצה?
ואז החלטתי פשוט להניח לזה קצת.

"את חצויה"

אמרה לי עופרה, זו שסיפרה לי על ארבעת בקבוקי האנרגיה שהם הילדות ואני.
"חלק בך רוצה זוגיות, וחלק בך לא בטוח שזה נכון לך.
את פוחדת להיפגע שוב, והחיים שלך גם ככה מלאים וטובים, אז לא בא לך להתאמץ.
ואת צודקת. הזוגיות הבאה שלך לא תבוא במאמץ.
עבדת מספיק קשה עד עכשיו עם בני הזוג שלך,
מגיע לך לנוח. בזוגיות הבאה שלך לא יהיה שום שיעור חוץ מקלילות והתמסרות. יהיה בה גבר שווה שיעוף עלייך, שלא תוכלו להוריד זה מזה את הידיים.
אחד כזה שסופסוף תוכלי גם את להישען עליו, והכל ביניכם ילך בקלות.
תצטרכי רק לא להפריע לזה לזרום, למרות הפגיעות שלך."

צילום: שרון כהנא

כשהתלמידה מוכנה, (עוד) מורה מגיעה

הנהנתי לעופרה, אבל עדיין הייתי חצויה. לא האמנתי שיגיע גבר כזה.
ליתר דיוק – לא האמנתי שאני ראויה לגבר כזה.
ודיתי, החברה הגאונה שלי שמלמדת נשים לאהוב את עצמן, עלתה על זה.
היא תפסה אותי יום אחד לשיחת ניעור, ואמרה:
"תקשיבי לי רגע ותקשיבי לי טוב.
את אולי חכמה, אבל את גם ממש סתומה!!! את הרי מציאה בכל קנה מידה אפשרי.
את יפה, אינטליגנטית, מוכשרת, יש לך עבודה שווה שאת אוהבת וטובה בה, יש לך דירה משלך, הילדות שלך גדולות וחמודות, יש לך מלא תחומי עניין וחברות,
את לא זקוקה לגבר שיפרנס אותך, את לא רוצה עוד ילדים, את לא בעניין של לעבור לגור עם אף אחד או לאחד חשבונות.
את רק רוצה מישהו שיהיה לך כיף להתכרבל איתו בחורף ולשבת איתו על בירה מול הים בקיץ.
גבר שלא מתעלף כשכל המיקס הנדיר הזה מופיע לו מול העיניים – הוא או עיוור או חירש או דפוק אמיתי."
ואני לא רגילה לראות את דיתי כועסת. אז הקשבתי לה, והקשבתי לה טוב.
ואפילו הצלחתי להתעלם מהקול בראש שהחליט שהיא אומרת את זה רק כי היא אוהבת אותי ולא אובייקטיבית.
ולקח לי כמה ימים לעכל.
לנשום את המשפטים המיטיבים של דיתי, יחד עם ההבטחה של עופרה, להכניס אותם למחזור הדם, מתוך שכנוע פנימי עמוק.

אודישן הפוך

לדייט הבא שלי כבר יצאתי בגישת האודישן ההפוך.
לא בחשש אם אעבור את האודישן שלו, אלא מתוך ידיעה פנימית שלא משנה מה יקרה, את האודישן שלי מול עצמי כבר עברתי.
אז כשישבתי מול הים ב"גזיבו" בהרצליה והזמנתי לי סנגריה קרה, החלטתי שאני בעיקר מתבוננת.
מתבוננת בגבר היפה הזה שיושב לידי בפינת הצ'יל אאוט,
ותוהה רק אם הוא יידע להכיל את הטוב הזה, שסופסוף השתכנעתי שהוא אני.
וזה עשה את כל ההבדל.
כי דיתי צדקה.
וגם עופרה.

טפו טפו טפו*.

לא לרדד דרישות

גם גליה, החברה שלי מהתיכון, צדקה.
היא הכירה את בן הזוג השווה שלה בגיל קרוב ל-40 ולפני כמה שנים טובות, כשישבנו בבית קפה בבזל אחרי נתק של יותר מעשור, היא סיפרה:
"כולם אמרו לי שאני כבר מבוגרת, ושאני לא נורמלית. שאם אני רוצה ילדים, אני אהיה חייבת להתפשר על חלק מהדרישות שלי. אמרו לי שאני מחפשת גבר שלא קיים.
אבל אני פשוט ידעתי שהגבר הזה קיים אי שם עבורי. ורק חיכיתי בסבלנות, עד שהוא הגיע".

*- גם אם וכאשר זה ייגמר, *אני* כבר לא אגמר.

אהבה חדשה

מילים ולחן: אבישי כהן

ועכשיו כשהיא עם מישהו אחר,
לא נשאר לי אלא פשוט לוותר.
אהבתיה, כה אהבתי אותה,
אך אני לא איתה,
אני לא איתה.
אהבה כה מטעה,
התעוורתי ממנה.
לא ראיתי דבר,
רק רציתי אותה.
מבטה בעיניי אז גרם לי לשכוח
את מה שאני,
את דרכי.

ועכשיו אני כבר לא אחכה,
אל הים אלך,
אל השמש אפנה.
כי האור שלה אצלי כבר כבה.
אהבה חדשה הנה אני בא.

הילדות ואני, לפני 4 שנים בדיוק, בסלפי שצילמתי ערב לפני השיחה איתן. כשרציתי להקפיא את הרגע לפני הטלת הפצצה.

משפט אחד

משפט אחד שהיא אמרה, הפסיכולוגית שלי, גרם לי להתגרש. הזרע לגירושים האלה, שהיו מהירים וידידותיים, נבט הרבה זמן, אבל הפעם הראשונה שהם הפכו לממשות הייתה על הספה, בפגישה עם ענת. עוד הייתי נשואה לגמרי, ובמשך שתיים שלוש פגישות היא שאלה שאלות חכמות. מתישהו לקראת סוף הפגישה הראשונה היא ניסתה לגרור אותי לדבר על חיי הנישואים שלי. סירבתי בתוקף, והתעקשתי בשכנוע עצמי עמוק שהפעם באתי לדבר עליי, שבכוונה זה לא טיפול זוגי. אבל משפט אחד שענת אמרה לגבי הנישואים שלי בסוף הפגישה השלישית יצר לי באוזניים שאון אדיר של אסימונים נופלים. משם הדרך לפרידה הייתה קצרה ונחושה. לפעמים משפט אחד זה כל מה שצריך. או קריקטורה.

"יש דרך החוצה"

בספר המופתי "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" מספרת לורי גוטליב, פסיכולוגית, על חווית הטיפול שעברה עם ונדל. ונדל היה המטפל שבחרה אחרי פרידה קשה מבן זוג עימו עמדה להתחתן. הוא מספר לה על קריקטורה של אסיר שמנער את הסורגים, מת לצאת החוצה, אבל מימינו ומשמאלו הכל פתוח. אין סורגים. כל מה שהאסיר צריך לעשות זה ללכת מסביב. אבל הוא בכל זאת ממשיך לטלטל בטירוף את הסורגים. ככה זה אצל רובנו. אנחנו לכודים בתוך תאי כלא רגשיים מדומיינים. תאים שיש דרך לצאת מהם, כל עוד אנחנו מוכנים לראות אותה. או לפחות ללכת לדבר עם מישהו שלא קונה את סיפורי הסורגים שלנו.

רווחים נסתרים

את המונח הזה למדתי מאחותי, שלמדה אימון. היא סיפרה שאחת התובנות הראשונות שהיו לה בקורס היא המרחק העצום בין המילים "רוצה" ל-"עושה". מפתה לחשוב שיש חץ רציף ביניהן.
בפועל מפריד ביניהן עולם שלם, רצף שמכיל בין השאר אמונות מגבילות (מושג שהכרתי) וגם – רווחים נסתרים. למשל: אדם שנשאר לעבוד בסביבת עבודה רעילה, כדי להמשיך לספר לעצמו סיפור של כשלון או נחיתות או לא להתמודד עם הפחד לצאת לעצמאות, אישה שלא עוזבת את בעלה כי היא פוחדת עד מוות להיות האחראית הבלעדית על חייה.

התנהגויות הרסניות

בספר לורי מתוודה בפני ונדל, שהיא מוצאת את עצמה מגגלת על החבר לשעבר שלה. בואו, כולם עושים את זה. בודקים מה קורה עם האקסים ברשתות החברתיות, עם חברים משותפים ובכל דרך עלאק מתוחכמת אחרת. ונדל הוא הראשון שקורא למה שעובר על לורי אבל (grief). הרי בפרידה מאבדים הרבה יותר מאת מערכת היחסים. כשההווה מתפרק, אובד גם העתיד שמקושר אליו (החלומות הזוגיים, העתיד המשותף). התנהגויות הרסניות כמו גיגול אודות האקס ובדיקה אם הוא מחובר בוואטסאפ גורמות לנו לקפוא בעבר. במקום להקדיש את ההווה לצפייה בעתיד של האקס או לניסיונות לחשוב מה יכלה לעשות אחרת (היי לך רווח נסתר של אשליית שליטה), לורי מבינה שכדי לחיות באמת בהווה, היא צריכה להשלים עם אובדן העתיד שלה, ולהיגמל.

ספר מופתי, לכל מי שרצה לדעת מה חושב עליו הפסיכולוג שלו, ובכלל – ללמוד על עצמו דרך סיפורים של אחרים.

פנס

בקורס מנהלים שהעברתי ב-co עם דוד ברקוביץ, הוא לימד לקיים שיחות קשות בשיטת הפנס. שיחות קשות שנואות על מנהלים, בני זוג, הורים. אין מי שיוצא טוב מהשיחות הקשות הקלאסיות – לא מי שיוזם אותן ולא מי שמקבל אותן. בשיטת הפנס הכל הופך פחות טעון. היוזם של השיחה מטיל אלומת אור על המעשה, לא על העושה. האלומה ניתנת כעובדה, בלי פרשנות, ואחריה יש הצעה לדיאלוג פרקטי, שמקדם פתרון. למשל: "בסוף הביקור האחרון שלנו אצלך הילדות ביקשו לא להגיע יותר. מה אתה מציע לעשות עם זה?" בתור מי שהסתנוורה פעם משיחת משוב מרסקת, חשבתי על זה שזה בדיוק גם מה שטיפול טוב עושה. הוא מאיר, בעיקר כשאת מגששת באפילה.

מה נחתך בעריכה

בהרצאת הטד שלה How changing your story can change your life לורי גוטליב אומרת שהמקצוע האמיתי שלה הוא לא מטפלת, אלא עורכת. כי תפקידה הוא לסייע למטופלים שלה לערוך את הסיפור שלהם – לבחון אם הם נעים קדימה, אחורה או במעגלים, לראות אם הדמויות התומכות בסיפור (האקס?, החברות שמציעות לרוב את מה שגוטליב מכנה: "חמלה אידיוטית" – "טוב שנפטרת ממנו😊) חשובות או מהוות הסחת דעת מהתימה האמיתית. הסיפורים של רוב האנשים נעים סביב חופש ושינוי. החופש, כפי שלמד האסיר מהקריקטורה, הוא מוחלט. והשינוי – פחד אלוהים! רובנו פשוט רוצים שהאחרים סביבנו ישתנו. אין דבר שמפחיד יותר מלנעוץ עיניים בדף ריק ולהתחיל לכתוב פרק חדש בסיפור שלנו, כדי לעשות זאת, כדאי להתבונן בסיפור בעיניים חדשות, לשלוח לעבר עצמנו "פצצות אמת חומלות", ולהתבונן במה שהשארנו מחוץ לסיפור. והיות ויש לנו בחירה אמיתית (אין סורגים!) אנו יכולים לבחור מה יתרחש על הדף במוחנו, הדף שמעצב את המציאות שלנו.

בטיפול – אפילוג

הנוכחות המיטיבה של ענת בחיים שלי לא הסתיימה בפרידה. ענת הייתה לי פנס, שהביא לשולחן בכל פגישה גם אלומת אור וגם הצעות עריכה. אפילו ההקמה של הבלוג הזה היא בחלקה תוצאה של השיחות שלי איתה. כי מדי פעם, כדי לתאר לה מה הרגשתי, קראתי לה קטעים שכתבתי בדף הפייסבוק שלי, Pleasure before business. וענת חייכה עם העיניים המאירות שלה ואמרה: "אין לי פייסבוק. וממש חבל לי לפספס את מה שאת כותבת. אולי תכתבי גם במקום אחר?". ו-וואללה, גם בשבילה נהיה בלוג.
והטיפול הזה נגמר מזמן, אבל בימים האלה חלפו בדיוק 4 שנים מהפרידה. אז תודה ענת, על האסימונים, שעשו לי אז המון רעש אבל אחר כך המון שקט, וגם על הבלוג הזה, שאת קוראת בהתמדה.

"תשתחררי"
הייתי בחודש שמיני עם הקטנה וממש התחשק לי בוק הריון. איכשהו ידעתי שזה יהיה ההריון האחרון שלי. שמעתי מחברות שבוק הריון זו חוויה מדהימה ורציתי גם. נורא התחשק לי לאהוב אותי ואת הדמות שתצא מהצלולואיד. אבל הכל בסטודיו בדרום תל אביב היה רחוק כל כך ממה שחלמתי. עמדתי שם עם הגדולה, שהייתה אז בת 4, ועם האקס שהסכים להגיע אחרי הרבה תחנונים. הייתי כבדה מדי, שנאתי את עצמי. האקס היה שדוף להכעיס ומבואס על הצילומים שנכפו עליו. הגדולה שמחה לשחק בחישוקים וכדרכן של בנות 4 יצאה מושלמת וטבעית בכל התמונות. "תשתחררי" אמרה לי שוב ושוב הצלמת. "תשתחררי". נכנסנו לשם בארבע אחר הצהריים. בשש הגדולה והאקס כבר התעייפו ונשארנו לבד רק היא ואני. "תשתחררי" היא ביקשה שוב, כבר קצת מיואשת. והחשיכה את הסט. ורק אז הן יצאו. חמש תמונות שלי שחיבבתי קצת.

בוק בת מצווש
כמה חודשים לפני הבת מצווה של הגדולה, הצעתי שנצטלם כולנו. "את יודעת שאני שונא להצטלם". סיכם האקס בנחישות. והתעייפתי. התעייפתי מלהתחנן, וגם הרגשתי עמוק בפנים שמעכשיו זה יהיה סט של שלוש. שאין מה ללחוץ עליו. שתיכף זה יהיה ההרכב החדש הקבוע שלנו.
12 הוא גיל גבולי. גיל שעדיין לא מסרבים להצטלם ומשתפים פעולה עם צלמים. שאת עוד לא מספיק מתוסבכת כדי להיות לא בטוחה בעצמך, וקצת נהנית ממה שבמראה. קצת אחר כך זה מתחלף במופעים מזדמנים של שנאה עצמית, בינתיים זה כיף להצטלם עם סניקרס וחצאית ושלטים חמודים וכובע שעוד שנה לא תביני איך הלכת איתו. הייתי בת 41 אז. והלכנו להצטלם עם תמי בכיכר הבימה וליד קירות הגרפיטי של פלורנטין. והיה תענוג רק שלושתנו.

טיפ מנצח
היא פנתה אליי במסנג'ר, טלי כץ, החברה המאפרת שלי שמתמחה בעור בוגר, והציעה לי צילומי תדמית בסטודיו של אלדד מאסטרו, צלם דוגמנות. בדיוק התחלתי לחשוב על הבלוג, וידעתי שאצטרך תמונות, ואפילו התחלתי קצת לחבב את עצמי (אחרי שגמרתי להתפלא מזה שביקשו מ מ נ י לדגמן). החלטתי לקחת את הסיכון. בדרך לשם התקשר אליי חבר טוב. "איזו טעות עשיתי. בא לי לבטל הכל" אמרתי, וסיפרתי לו על הפעם האחרונה שהייתי בסטודיו, כשלקח לי 4 שעות להוציא חמש תמונות שאהבתי. "תמסרי ד"ש לאלדד" הוא גיחך, "וקבלי טיפ מנצח". "תסתכלי עליו כאילו בא לך לעשות איתו אהבה". ואחרי שטלי איפרה אותי, הצלחתי להרגיש יפה ממש, ועמדתי מול אלדד וזכרתי את הטיפ. קליק, קליק, קליק, קליק. תוך חצי שעה היו לי עשרות תמונות. רובן יפות מאוד. חלקן מושלמות.

אף תמונה
בקשרים הזוגיים הכי משמעותיים שלי לא היו תמונות. כלומר היו סלפיז חמודים, אבל אי אפשר היה להעלות אותם אף פעם לשום מקום. באחד הקשרים היו גירושים קשים עוד לפני שנכנסתי לתמונה, ולא היה טעם לנפנף בתמונות זוגיות. בקשר השני היו סיבות אחרות. מיכל, החברה המתה שלי, פרסמה פעם בפיד שלה מחקר. המחקר הראה שככל שזוג מעלה יותר תמונות ברשתות החברתיות, כך הקשר שלו בעייתי יותר. וקראתי את המחקר, וחשבתי שלפעמים זה דווקא הפוך.

עידוד עסקים קטנים
אלה היו ימי קורונה. בפוסט של הצלמת שרון כהנא נתקלתי במקרה. בזמן שהוצאות הויזה של כולם ירדו פלאים, שלי דווקא עלו. את מה שחסכתי על ה"אין"- עוזרת, חוגים וחדר כושר, הוצאתי על משלוחי ירקות ופירות מעמק חפר, מיצי פירות מספקי פרימיום של מסעדות שנסגרו, והמון דברים שחלמתי עליהם והתקמצנתי, כי מגיפה עולמית ותיכף מתים. אז את הסשן עם שרון הצלמת קניתי מראש וחיכיתי ליום שאחרי. ונועה החברה המופלאה שלי איפרה אותי בבית כמו קוסמת. היה יום חם, בגן יעקב, המקום הכי יפה בתל אביב להתמזמז או להצטלם. וכשהסתכלתי על שרון נזכרתי פתאום בטיפ המנצח. ואחרי שהיא צילמה את התמונה הראשונה, שרון הסתכלה על הצג של המצלמה ואמרה לי: "וואו. איך את ככה? את יודעת לכמה אנשים לוקח שעות להתחיל להבין בכלל איך לעמוד מול מצלמה?" ונזכרתי בחודש השמיני, בסטודיו בדרום תל אביב. וסופסוף השתחררתי.