מחבר: טלי סלונים

פצעים ונשיקות

החרטה מספר אחת של חולים על ערש דווי היא העובדה שלא חיו חיים נאמנים לעצמם. חייבים להתקרב למוות כדי לחיות ככה? לא בטוח. על פצעים, נשיקות ומה שכרוך ב-לחיות רוב הזמן בנאמנות לעצמך.

Sex and the City

על מה בכל זאת יש לגרושה טרייה פלוס שתיים מגבעתיים במשותף עם קארי ברדשאו, על הקושי לבחור בין מיסטר ביג לאיידן ועל שולחן סלון אחד, שנתן לי כמה תשובות. פוסט בטעם קוסמופוליטן.

הלוואי שהיה לי האומץ שיש לך

זה לא היה אומץ בכלל. אומץ זה להישאר איפה שאת יודעת שכבר לא טוב.
וכמעט יפחיד אותך כמה שזה לא יפחיד אותך להיפרד.
כאילו זו החלטה שחיכתה לך כבר תקופה, עד שכשהגיע הרגע ופקע הניצן שלה.
ויש סיכוי שתיפלט לך גם איזו אנחת רווחה. ולא יהיו לך תהיות או חרטות. יהיו שאלות פרקטיות לגבי ה"איך", אבל לא לגבי ה"למה" או "האם".
ואיכשהו יהיה לך ברור שאת אשת לוט, ושאם תסתכלי לאחור אחרי שנמלטת בחזרה לעצמך – תהפכי לנציב מלח. אז את מסתכלת רק קדימה.