!["And as the floods move in and your body starts to sink, I was the last thing on your mind. I know you better than you think [...]. Now everything you own is falling from the sky in pieces. So, watch them fall with you, in slow motion. I pray that you'll find peace of mind and I'll find you another time. I'll love you, another time. Explosions, on the day you wake up needing somebody and you've learned it's okay to be afraid, but it will never be the same." 'Explosions' ~ Ellie Goulding](http://i.pinimg.com/236x/23/c3/65/23c365f6af44dd8272a6b5fd1d1f9938.jpg "\"And as the floods move in and your body starts to sink, I was the last thing on your mind. I know you better than you think [...]. Now everything you own is falling from the sky in pieces. So, watch them fall with you, in slow motion. I pray that you'll find peace of mind and I'll find you another time. I'll love you, another time. Explosions, on the day you wake up needing somebody and you've learned it's okay to be afraid, but it will never be the same.\" 'Explosions' ~ Ellie Goulding")
“הלוואי והיה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני לחיות”.
המשפט הזה, שמופיע ב”עליי” בבלוג, הוא ציטוט מתוך הספר: ” The 5 top regrets of dying people”, שכתבה ברוני וואר, מטפלת שליוותה חולים סופניים אל מותם.
היא כותבת שזה הדבר הראשון שאנשים גוססים ציינו כחרטה הכי גדולה שלהם. בלינק אפשר לקרוא מהן ה-4 האחרות.
חיים נאמנים לעצמך. איזה אתגר. איזה ROI מטורף. למה צריך לגסוס כדי להבין את זה?
“גמרתי לדפוק חשבון”
הוא ירה את המילים לכיווני. וחשבתי איך הרבה פעמים רק אחרי שבר גדול – מוות של אדם קרוב, או להבדיל – מחלה, גירושים, פיטורים, אנחנו מפסיקים לחיות את החיים שאחרים ציפו מאתנו לחיות.
המשפט שהוא אמר לי הוא משפט של הרבה אנשים גרושים. שכבר שילמו מחיר על הפסאדה. על הרצון להחזיק את המסגרת ולא לצאת מהקווים, ועכשיו חיים בדרך שבראו לעצמם, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים.
ולכל אחד מהם יש את הפצע שלו – זה שהיה צריך להתנצל כשיצא לרוץ בשבת בבוקר, זו שהייתה צריכה “לבקש” לצאת לנסיעת עבודה בחו”ל, זו שהדרך היחידה שלה להרגיש מושכת ומחוזרת הייתה למעול באמון של בעלה, זה שנאלץ להחריש קנייה של אופנוע, כי ידע מה תהיה התגובה.
כן. לקשרים הבאים שלך את מגיעה קצת פצועה וקצת מצולקת. עם הסימנים שמישהו חרט לך בגוף או בלב, ושהבא אחריו יצטרך לחבוש אותם, או לפחות לדלג מעליהם בעדינות כדי לא ליצור חיכוך, כזה שיפריע לדם להיקרש ולקליפה להיווצר.
“מה המטרה?”
הוא שאל אותי. תכלס שאלה לגיטימית. הצעתי לפגוש אותו לקפה אחרי נתק ארוך וכואב.
“אין מטרה”. עניתי.
זה לא באמת שלא הייתה מטרה. פשוט לא יכולתי לנסח אותה לעצמי, אז בטח שלא הצלחתי לנסח לו. כי הקליפה של הפצע הזה כבר נוצרה. נותרה רק צלקת.
וישבנו שעתיים ודיברנו על מה שהיה, והסתכלנו בעיניים שגם הן דיברו.
ובמשך כל השיחה וגם קצת אחריה הרגשתי את העקצוץ הזה. שמרגישים כשעושים משהו שנאמן לעצמך. וזהו.
“את עוזבת? רצינית? די נו, אני ממש מאוכזבת ממך!”
אמרתי לה שעוד חודשיים אעזוב את מקום העבודה שלי ואלך לארגון אחר, וככה היא הגיבה.
מנהלת בכירה, שעובדת בארגון לא מעט שנים לפניי. צחקתי קצת, כי אני מתה עליה וכי ידעתי שהיא אוהבת אותי ובאה בטוב.
צחקתי גם כי זה הזכיר לי איזו דמות שעלמה זק גילמה ב”ארץ נהדרת”, שהיה לה משפט קבוע: “פייר, אני מה זה מאוכזבת!”.
ושאלתי ממה היא מאוכזבת. “עשית המון, אבל יש לך עוד המון מה לעשות פה! את פה פחות מ-4 שנים!”. נכון. היא צודקת. אבל קבלי חדשות מתפרצות – אני פחות עסוקה במה שאחרים מצפים ממני. ויותר עסוקה בלהיות בתנועה, ובעקצוץ הזה, שמופיע כשאני נאמנה לעצמי.
“את ממש עושה תיקון”
כשנאמנים לעצמך מתמכרים לזה. זה לא אומר שלא רואים ממטר אחרים. זה בהחלט אומר להסתכל לחיים בלבן של העיניים ולהעז. להעז לומר את מה שחייב להיאמר, לעשות את מה שנכון שייעשה, ולהיות מוכן לשלם את המחירים על זה. של המצקצקים, המאוכזבים, המצפים.
למרות המחיר, יש בזה גם הקלה גדולה.
זה באמת תיקון, כמו שאמרה לי חברה. תיקון של שנים של פשרה, הסתרה, התכחשות למי ולמה שאת, ולמי שנכון לך להיות. תיקון שצמא לעקצוץ. ואיזה כיף זה כשהעקצוץ מגיע.
התמונות של אורנית שיראזי. מתוך התערוכה: “מילים”
22 תגובות
את השראה!
וואו. מילה גדולה. תודה:)
קראתי שלשום וגם היום… נראה לי שכדאי לקרוא את זה לפחות פעם בשבוע כדי לזכור ולהטמיע בנו את הײתורהײ הזו.
כן. זה לגמרי לשינון ותזכורת:)
ואז מגיע מישהו שתולש את הקליפה שכבר נוצרה על הפצע והוא מתחיל לדמם… ובעוד אני מדממת את עצמי לדעת אני יודעת שאני לא רוצה אחרת. מציינת לעצמי שרק מי שחלש בוחר לפגוע בפצעים ישנים, נושמת עמוק ולא מוותרת.
אאוץ’ ריבי. נשמע כואב. תזכורת חשובה.
כמה חכמה בבחורה פטית אחת. אני אוהבת אותך על הבהירות על הישירות על הנאמנות לעצמך על ההתעוררות המשותפת כל אחת בדרכה ועל עוד כל מיני דברים.
אחחח… העוד כל מיני הזה. אוהבת חזרה!
אני משתדלת בשנה האחרונה להיות נאמנה לעצמי, זה קצת קשה, כי שכחתי מה זה…אבל מאמינה שזה כמו רכיבה על אופניים, לא שוכחים (אמרה מי שהתרסקה ברכיבה על אופניים בהולנד ומאז לא שבה לרכב)…..
התרסקויות זה החיים מיכל. יש איזה משפט שאני ממש אוהבת: אל תאמר לי שהילד שלי נפל 99 פעמים, הוא קם 100.
הכי נכון והכי ממש… וכדאי לפני שאיזו מחלה מאותת..
ויחד עם זאת.. אולי כל אחד מגיע לעולם עם דרך ללכת בה, ואי אפשר לדלג על שלב..
נכון. אי אפשר לדלג על שלבים. ויש לי תחושה שהדרך הופכת קצת פחות מאומצת כשנשארים נאמנים לעצמנו.
גלדים והצמרמורת המענגת עליהם.
תודה על הנאמנות לאמת שלך ובהצלחה ❤
תודה רבה חגית יקרה:)
הכתיבה שלך נוגעת בי יותר מאשר שאוכל לתאר במילים. להיות נאמן לעצמך אחרי שנים שלא היית לגמרי שם בשביל עצמך זה כמו ללמוד ללכת מחדש… זה קשה, נופלים אבל ממשיכים הלאה עוד צעד, רגל אחרי רגל.
מיכלוש, בשביל משפטים כמו המשפט הראשון שלך אני כותבת. באמת. וכן. אחרי שנים של ריצוי הסביבה, זה בדיוק כמו ללמוד ללכת מחדש, לא כמו לרכב על אופניים:)
אתמול בערב הייתי בטקס סיום של הבן שלי שסיים כיתה י”ב.
רכזת השכבה אמרה בסיום דבריה את המשפט הבא:
תהיו נאמנים לעצמכם, למי ולמה שאתם. תעשו את מה שאתם מאמינים בו ותלכו אחרי הלב שלכם.
בכל מקום שתהיו בו בחיים, יהיו אנשים שלא יהיו מרוצים מהדרך שתבחרו, תדאגו רק שאלו לא יהיו אתם.
כמה לא מקרי שהפוסט שלך עלה ממש הבוקר.
פעם הייתי מסתכלת הרבה על הלא מרוצים, ובעיקר על הלא מרוצה שלי. זו עבודה קשה להיות מרוצה מעצמך ולהיות נאמן למה ולמי שאתה. אנחנו לא תמיד יכולים או רוצים או מסוגלים (המצקצקים הם בהחלט חלק חשוב במשוואה הזו).
לפני כמה שנים העזתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהגיד: תמרי, ככה את באמת רוצה לחיות?
לא, אמרתי לעצמי ככה אני לא רוצה, לא יכולה יותר לא מסוגלת.
לקח לי זמן עד שעשיתי את התיקון שלי. וכן כמו שכתבת יש לזה מחיר.
המחירים שאני משלמת עוד יורדים מכרטיס האשראי של החיים שלי ועדיין – הכל היה שווה בשביל שאוכל להתבונן על עצמי במראה ולהרגיש עיקצוץ נעים. אפילו נעים מאוד.
תודה טלוש על פוסט מעורר מחשבה, כזה שמטלטל ואז מחבק.
איזה מזל שיש דמויות חינוכיות כמו הרכזת הזו.
היא ניסתה לעשות להם קיצור דרך לשיעור שאת ואני למדנו רק כמה עשורים קדימה.
איריס בר און, יועצת זוגיות שבאה פעם להרצות בעבודה שלי (כשהייתי בת 25), אמרה ש-80% מהזוגות מתגרשים או שנה לאחר לידת הילד הראשון או בגיל 40.
שאלתי למה דווקא בגיל 40 (את עניין הילד הצלחתי להבין כבר:), והיא אמרה שזה הגיל שבו אנשים מתבוננים על איך שחיו את החצי הראשון של החיים, ושואלים את עצמם איך היו רוצים שהחצי שנותר ייראה.
בדיוק מה ששאלת את עצמך.
ולגבי כרטיס האשראי של החיים – העיקר שאנחנו בוחרות בו את היקף העסקאות ואת מועדי החיוב.
תודה על התגובה הזו.
טלי,
תודה על מה שאת מעבירה לי דרך המילים בתוך הסערה.
את בהחלט קרן שמש חשובה בימים אלו.
שירי
תודה רבה שירי. נעים להכיר.
טלי יקרה,
הנאמנות הזו לעצמי, לדרך שלי, גובה ממני כל יום מחיר כבד.פגעת בול בפוני בניסוח העדין של המילים.
שיתפתי בפייס האישי שלי 🙂
תודה על פוסט נוגע בקישקע
תודה ליאת. יש בדרך הזו בהחלט המון מחירים. אבל הרווחים… אחחח… הרווחים.