!["And as the floods move in and your body starts to sink, I was the last thing on your mind. I know you better than you think [...]. Now everything you own is falling from the sky in pieces. So, watch them fall with you, in slow motion. I pray that you'll find peace of mind and I'll find you another time. I'll love you, another time. Explosions, on the day you wake up needing somebody and you've learned it's okay to be afraid, but it will never be the same." 'Explosions' ~ Ellie Goulding](http://i.pinimg.com/236x/23/c3/65/23c365f6af44dd8272a6b5fd1d1f9938.jpg "\"And as the floods move in and your body starts to sink, I was the last thing on your mind. I know you better than you think [...]. Now everything you own is falling from the sky in pieces. So, watch them fall with you, in slow motion. I pray that you'll find peace of mind and I'll find you another time. I'll love you, another time. Explosions, on the day you wake up needing somebody and you've learned it's okay to be afraid, but it will never be the same.\" 'Explosions' ~ Ellie Goulding")
“הלוואי והיה לי האומץ שיש לך “.
זה לא היה אומץ בכלל. אומץ זה להישאר איפה שאת יודעת שכבר לא טוב. אחרי שאת יודעת, והסתכלת ל-לא טוב ישר בלבן של העיניים, אין מצב שלא תסתכלי גם לעצמך בלבן של העיניים ותשאלי: “מה עכשיו?”
ואם בחרת בך, וענית: “עכשיו אני”, זה ירגיש לך טבעי להיפרד.
וכמעט יפחיד אותך כמה שזה לא יפחיד אותך.
כאילו זו החלטה שחיכתה לך כבר תקופה, עד שכשהגיע הרגע ופקע הניצן שלה.
ויש סיכוי שתיפלט לך גם איזו אנחת רווחה. ולא יהיו לך תהיות או חרטות. יהיו שאלות פרקטיות לגבי ה”איך”, אבל לא לגבי ה”למה” או “האם”.
ואיכשהו יהיה לך ברור שאת אשת לוט, ושאם תסתכלי לאחור אחרי שנמלטת בחזרה לעצמך – תהפכי לנציב מלח. אז את מסתכלת רק קדימה.
“בכל זאת, ככה לפרק משפחה…”
לא, חברים. אני לא מפרקת. אני מר-כי-בה מ-ח-ד-ש. וזה לא reframing שיווקי. זאת האמת.
אני מרכיבה מחדש את עצמי. את היחסים שלי עם הילדות. את היחסים שלי עם העולם.
וזאת מלאכת מחשבת, של ניסוי, תהייה, טעייה ותעייה.
כי אין לזה manual, ומי שלא היה שם לפנייך לא באמת יכול לייעץ לך.
כי בו לא הסתכלו ילדות בעיניים מאשימות ומוצפות דמעות. וצדקו.
ואליו לא הביטו ואמרו: “אבל ידעת את כל זה כשהתחתנת. מה השתנה?”, וממנו לא התרחקו חברים שחששו שזה מדבק.
ומי שלא היה שם לא יבין מה זה לשלם בפעם הראשונה חשבון חשמל לבד, ולהרוג את הג’וק הראשון לבד, להחליף נורה לבד, לסחוב שקיות מהסופר לבד ולקחת משכנתא לבד.
והנה קטע – בכל פעם שתדבירי איזו מטלה שלפני זה הייתה מחוץ לדומיין שלך תשאלי את עצמך “למה לעזאזל הייתי צריכה את זה”. אבל אחרי שתנשמי, יגיע פתאום רגע מפגר של סיפוק או פאקינג חוויה מכוננת של כיף, שתזכיר לך שלגמרי היית צריכה להרכיב מחדש את החיים שלך, ושטוב שעשית את זה.
ככה. בלי אומץ.
פשוט כי לא יכולת אחרת.
“בחיים צריך להחליט אם את שחקן או פרשן”
אמר קואוצ’ר שהבאתי למנהלות חנויות בעבודה. ואני הקשבתי.
הוא הסביר שהפרשן יושב ביציע, על הטריבונות. הוא מפרשן את מה שהיה, יש לו אפס השפעה על מה שקורה על המגרש, והוא לא מסכן דבר. לא מפסיד, אבל גם לא מנצח בגדול. תכלס, הכי כיף להיות פרשן. אתה תמיד צודק.
השחקן לעומתו מזיע. הוא נמצא, הוא משפיע, הוא נלחם, הוא אוכל דשא.
הוא לוקח 100% אחריות על התוצאה ועל מה שקורה במגרש.
הוא חווה תבוסות ומפלות צורבות, אבל גם ניצחונות מרהיבים.
הוא מ ש ח ק.
“ואם שחקן נשוי לפרשן?” שאלתי אותו.
הוא חייך ואמר: “זה חסר סיכוי”. “שחקנים מצליחים עם שחקנים, פרשנים מצליחים עם פרשנים”. וואלה.
“אם היו אומרים לך היום שיש לך שנה לחיות…”
שיחקתי עם עצמי בראש את המשחק הזה תקופה ארוכה לפני שהתגרשתי.
לא יודעת למה המשפט הזה יצר לי בהירות.
אולי כי כשהמוות קרוב, לא דופקים חשבון. עושים את מה שבאמת רוצים, ואין מה להפסיד.
אבל רגע, המוות תמיד קרוב. הוא יכול לקרות מחר.
אז עדיף כבר לעלות על המגרש, להזיע קצת, ולארגן לעצמך מגרש כמו שאת רוצה. עכשיו.
אה. ואם היו אומרים לי עכשיו שאמות עוד שנה, לא הייתי משנה כלום. נשבעת.
15 תגובות
את כתבת מהעולם שלך ואני השלכתי הכל על העולם שלי ושאלתי את עצמי הרבה שאלות שנוגעות להרכבה מחדש . אין לי תשובות ובדומה למה ששאלת את עצמך וחידדת -בסוף הכל ענין של איך את בוחרת חיות את החיים שלך. אף אחד לא יגיד לי את זה אז אני אומרת את זה לעצמי-אני אמיצה.תודה.
את בהחלט אמיצה ריבי יקרה:)
טלוש הפוסט האמיץ הזה שלך מלווה אותי כבר יומיים. חושבת עליו מהמקום שלי. של האומץ של הפחד. של מה שהיה אבל בעיקר של מה שעכשיו.
אחת השאלות הכי מעצבנות ששואלים נשים גרושות היא: נו… אז את שלמה עם ההחלטה הזו?
כאילו התלבטתי באיזה צבע לצבוע את הקיר בסלון.
שאלה שאותי באופן אישי מקוממת ומעצבנת וכשאני קוראת את הפוסט שלך התשובה שלי אליה רק מתחזקת.
אין שלמה אין מושלם. זו דרך כל כך לא פשוטה להגיע עד הלום וזר לא יבין במה היא כרוכה ומה זה להיות בכל המקומות האלה שכתבת עליהם בפוסט.
לתת הסברים לעצמך, לילדים, למשפחה לחברים…
להיות פתאום לבד במקומות שמעולם לא היית ולא התמודדת מולם.
כמה זה מאתגר ולפעמים קשה אבל כמה זה מספק כשמצליחים ואומרים לא פירקתי…
הרכבתי את החיים שלי מחדש.
כי תכלס…בסופם של חיים אלו החיים שלי ואני רוצה שהם יהיו שלמים עד כמה שאני יכולה למעני ואחר כך לאהוביי לילדיי…
פוסט פשוט מורכב ומקסים!
תודה תמרי, על המילים שלך, שמוסיפות כרגיל קצת גוונים של אפור לפוסט שחלק מפרשים אותו כשחור לבן.
זה בדיוק זה – מלאכת ההרכבה מחדש היא באמת משהו בלתי נגמר וגם – כזה שזר לא יבין אותו, כי אצל כל אחד ואחת מאיתנו היא נראית אחרת. וזה כל היופי.
וחיים שלמים – שאיפה מושלמת.:)
אוהבת מאד. כמו שאף אחד לא ישאל אותך: מאיפה האומץ לחיות? כי באמת צריך אומץ. אומץ לקבל החלטות ואומץ לדרוש ואומץ לוותר. אבל התרגלנו שאלה החיים. אני מבינה שכשבוחנים רשימה מול רשימה (סתם נוח לי לדמיין ככה) וברשימה הפחות טובה גם נגמר האוויר ואין שמחה ואין באמת חיים טובים ומספקים, אז הבחירה יותר ברורה וקלה. אני חושבת שטוב עשית שכיוונת להכי קיצוני עם המשפט של שנה לחיות. זה מקל כשדוחקים דברים לקצה. תודה על השיתוף.
תודה ציפי. האמת שבסוף הרשימה מתקצרת לזה – האם את חיה חיים טובים, מספקים, ואם לא – מה היית עושה אם היית מתה מחר?
אם התשובה ברורה לך, אין כאן רשימת חסרונות, אלא פשוט משמעויות והשלכות והתמודדויות. ואז הבחירה היא בידייך, לטוב ולרע.
מקסים 🙂
תודה ליאת
אין לתאר!
הסבר?
לגמרי. 👍
נהדרת. פשוט מעוררת השראה 🙂
תודה רבה נאוה. ממש!
מרתק כל כך אוהב את שזירת המילים שלך
אריה מליניאק לא… 🙂
באמת כנראה פוסט שפחות יהיה אהוב על פרשנים:)