"אל תיעלבי, אבל אני לא בטוח שיהיה לך רישיון, חמודה".
הוא היה הדוד של מי שהיה אז החבר שלי. ולזכותו ייאמר שהוא לא התייאש מהר.
לקח לו בערך שישה טסטים להרים ממני ידיים. הוא גר בחולון והטסטים היו בכיכר הדמעות שם. וואו. כמה דמעות הזלתי בכיכר הזאת. אני לא זוכרת יותר מדי מהטסטים, רק שהרבה פעמים הטסטר שם לי ברקס, אז לא הייתי צריכה לחכות במתח לתשובה.
מסביבי לכולם כבר היה רישיון, ורק אני הייתי סטודנטית נצחית לנהיגה, עד גיל 21.
החלפתי מורה כמובן.
"את בטוחה שאין כאן טעות? אין סיבה שלא תעברי."
הטסטר האחרון דיפדף במהירות בין כל הטסטים הקודמים. היה יום חם, הוא הזיע קצת וגירד במצח בחוסר אמון, הסתכל עליי ועל הדפים ואז שאל את השאלה הזאת.
עמוק בלב ידעתי שהוא צודק. סיימתי את "בליך" בהצטיינות, היה לי פסיכומטרי סביר.
לא הייתה סיבה לטסט עשירי. אז עברתי. הרגשתי שהוא רוצה שאצליח, ורציתי לא לאכזב אותו.
זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אפקט פיגמליון – התחושה הזו שמישהו רואה בך משהו, ואת פתאום צומחת להיות המשהו הזה.
"את לא תניקי. עדיף שתוותרי עכשיו כבר."
ילדתי חמש דקות קודם, בלי אפידורל כי כשצרחתי שאני רוצה כבר היה מאוחר מדי, הייתי בפתיחה 9. הבכורה שלי שכבה עליי זמן קצר מדי, והמיילדת, שלפני זה תפרה אותי בגסות שהצריכה אחר כך ניתוח תיקון, הגדילה ראש וסיפקה את האבחנה הזאת. "למה?" שאלתי אותה, מוצפת הורמונים ומלאת עלבון. בקושי נהייתי אמא וכבר אני לא עומדת בסטנדרטים שלה. היא מלמלה משהו באדנותיות על מבנה החזה שלי ועל הלשון של הבכורה. הנקתי שנה. זה לקח נצח שכלל ייעוץ הנקה, שאיבות רצופות במשאבה תעשייתית שבועיים והמון משברים, אבל עשיתי את זה. ואחר כך גם עם אחותה. זה לא הופך אותי לאמא טובה יותר או פחות, זה רק הזכיר לי את המורה הראשון לנהיגה, ושבזכות זה שלא וויתרתי, יכולתי לנהוג הביתה עם תינוקת שידעתי שבטח אניק בקרוב.
"זו לא בדידות. זאת לבדות. וזה השיעור שלך".
התחלתי מקום עבודה חדש, והחודשיים הראשונים היו גיהינום צרוף. רוב החברים שלי מהארגון הקודם עזבו לארגונים דומים, לוקאליים. אני הייתי חייבת לעבור לחברה גלובלית עם תרבות של סטארטאפ ומטה רזה, לתפקיד שלא היה קיים לפני כן והייתי צריכה להמציא את עצמי מאפס.
בלי אף אחד להתייעץ איתו, עם צורך להוכיח מהר נחיצות ועם מנהלת שעזבה כמה שבועות אחרי שהגעתי. אז כל יום קמתי מחדש עם מחשבות של: "למה עשיתי את זה לעצמי?" או ,"למה הייתי צריכה את זה?".
ואת המשפט למעלה אמרה לי יועצת שפגשה אותי לקפה. והוא עשה את כל ההבדל, כי הבנתי.
שיש לי מספיק ניסיון, ושאני מסוגלת להצליח. שזה שזו פעם ראשונה שיש תפקיד כזה שם, אומר שגם אם אטעה קצת, אף אחד לא ישפוט אותי, ויש סיכוי לא רע שאצליח לעשות שם הבדל, כי אני לא יכולה אחרת. בדיעבד התפקיד הזה הכניס אותי למגרש המשחקים הגלובלי,
והיה אחד המשמעותיים שעשיתי.
"הכאב הוא חבר"
הוא אמר לי פעם, כשרצנו בשטח, ריצות שאני מתעבת אגב. הרבה יותר כיף לי לרוץ במכון עם מיזוג וערוץ E ברקע. אבל הריצות בחוץ הן ביחד, אז לפעמים אני עושה את המאמץ. והתנשפתי וקיטרתי קצת, אבל הוא לא התרגש ואמר את מה שאמר.
וזה נכון, הכאב הוא חבר, ואם זה מורה לנהיגה, מיילדת או מציאות מקצועית חדשה שנכנסתי אליה מבחירה ומכאיבה לי – שם בדיוק טמונה ההזדמנות שלי לצמוח.
זה עד כדי כך פשוט.
אז אחרי שאני נושמת לכאב, כמו שמציעות אגב המיילדות הטובות, אני משתדלת להחזיר לו ברבאק.
28 תגובות
"זו לא בדידות. זאת לבדות. וזה השיעור שלך" וזו יכולת הבחירה שהיא מהות החיים.
תודה.
תודה לך, חגית יקרה.
איך נהניתי!!!! תודה..
ואגב בתגובות לגבי המסאג'? כואב למות אבל תמשיך? זו בדיוק אני…
חג שמח!
תודה על התגובה ליאת. חג שמייח!
הוצאתי רשיון בגיל 40… זה שווה ערך לטסט עשירי לא?!
כרגיל עוד פוסט מקסים ומלא בחכמה פשוטה ומורכבת….
אחת הנשים הבודדות שאני רק מחכה שיפרסמו כבר…..
תודה רוית אהובה. 40… מרשים מאוד. איזה טסט?:)
איזה פוסט…לא קל לקריאה כי הוא מעמת אותך עם חלקים שמנסים להדחיק, אבל כמו המשיכה לאש, אני נמשכת לקרוא גם את מה שלא בהכרח עושה לי נעים, אבל מעורר מחשבות על נחיצותו של הכאב, על שיעור שצריך לעבור ועל משברים, אמונה בעצמך ומישהו שיאמין בך.
תודה מיכל, הפרפרית שנמשכת לאש. פעם כשעשיתי מסאג' המעסה שאל: "כואב לך באמת, או כאב של "כואב, אבל תמשיך?" אז זה השני:)
מחיאות כפיים סוערות ממני. אמת כתבת.
תודה מורלי. ממש.
להחזיר לו ברבאק ❤. אגב החמישה סנט שלי ממצבים דומים היא שאנו הרבה יותר חזקות ממה שנדמה לנו.
5 סנט ששווים מיליון דולר. תמיד
טסט שישי בגיל 32 לא היה עניין של מה בכך לאגו שלי. יש אנשים שנוהגים ויש כאלה שלא. ככה אמרו לי ואני הלכתי לשישי בידיעה שיהיה גם שביעי ושמיני… אבל בשישי, באמצע הדרך בפתח תקווה, נעמד על הכביש חמור, אמיתי, ולא זז… כמעט כל זמן הטסט עבר ואני הייתי שלוה. כשהוא זז בסוף, הטסטר ביקש שאסע חזרה למכון הרישוי והייתי בטוחה שנכשלתי… שוב, אבל הוא אמר למורה שלי שמעולם לא ראה נבחנת כל כך שלוה והעביר אותי.. אני חושבת שאני נוהגת טוב.
עצם העובדה שאספת את כל המשפטים האלה לפוסט אחד – עושה את ההבדל. תודה!
תקשיבי זה סיפור ענק. ממש חוכמת זן. ולעבור טסט אחרי גיל 30 – וואו. פשוט משובח. תודה על זה רבקה יקרה.
הוא הסתכל בכל הטפסים שנערמו לערמה גדולה ומכובדת של טסט ועוד טסט ועוד טסט ועוד תאוריה ועוד תאוריה… ושאל אותי: איך זה יכול להיות שעוד לא עברת טסט? משהו כאן לא הגיוני.
את בחורה כל כך נחמדה וצעירה…
אני בת 19 וזה היה יום אחרי שהשתחררתי מהבקו"ם. ולכולם היה רשיון. למדתי נהיגה מכיתה י"א עד היום האחרון שלי בצבא. עשרה טסטים ויכולת התמדה בלתי נלאית. לרגע לא התייאשתי שלוש שנים.
הייתי חדורת מטרה. רציתי רשיון.
ידעתי כמוך שמספיק טסטר אחד שיראה אותי ואני אעבור את הטסט.
והיום שקיבלתי רשיון היה אחד הימים הכי מכוננים בחיים שלי. ידעתי שהתמדה נחישות ובעיקר אמונה בעצמי משתלמת.
כן, את לא לבד בכאב ובטסטים… 🙂 וארוכה היריעה שלי מלהכיל כמה (עוד) נקודות דומות אני מוצאת בפוסט המקסים שלך שקשורות גם בי. כתבת כל כך יפה…
תודה על פוסט חמוץ מתוק מלוח , אחד השילובים האהובים עליי.
כבר דיברנו כמה פעמים על זה שהופרדנו בילדותינו. הנה עוד הוכחה😊מה שבאמת מדהים זה שני דברים: האחד – ששתינו נושאות בגאווה את הדבר הזה, שאחרים היו מתפדחים ממנו למות. בדיוק בגלל השיעור. והשני – שבסוף צריך רק אדם אחד שיאמין בנו. ואחר כך האדם הזה נהיה אנחנו.
תודה תמרי!
עונג לקרוא אותך, כל פעם מחדש
תודה רבה איריס. לאיזה חלק התחברת?
יפה!
אהבתי מאד.
מזוקק ותמיד מעניין
תודה רבה ענבל.
אהבתי
וחייכתי
מצאתי מישהו שהתמיד בטסטים כמעט כמוני🙄😜
תודה שרוני. המילה "התמדה" הזכירה לי את "Grit", ספר ניהול ומוטיבציה שדיבר בדיוק על זה. הלהט והיכולת להתמיד כתנאי להצלחה. תכלס שתינו נוהגות היום:)
הפוסט הזה בועט, וחכם, ועצוב אבל גם שמח, מצחיק. לנשום לכאב. לשחרר ולהשתחרר.
תודה יפעת יקרה. כתיבה בועטת. כן. זה קצת זה. וגם כמו שכתבת – איזון בין אגרוף הברזל (או הבוקס בבטן) לכפפת המשי.
אוי טלי יקירתי, אחד המשובחים שלך אם לא הכי, ויש לך הרבה!
תודה לך על זיקוק ודיוק הרגשות. איכשהו את מצליחה לסדר לי את המחשבות והרגשות כל פעם.
מתגעגעת ורוצה להיפגש בקרוב!
תודה נטע. לפעמים החשיבה שלי מתבלגנת, ואיכשהו בכתיבה המחשבות מסתדרות בשלשות.
לגבי הדייט שלנו – שמה לי רימיינדר. חיבוק.
הכאב הוא חבר.
איזה משפט חזק ועוצמתי שלך. כמה עוצמה פנימית אנחנו מוצאות במקומות החלשים שלנו. כמה זה הופך ומשנה את הסיפור כשאנחנו לא מתייחסות לכאב כמכשול אלא כחבר שמסמן לנו את הדרך למעלה.
תודה טלי על הפוסט הזה.
תודה עידית. כ-רצה מדופלמת ומעצימה, מובן לי למה את מתחברת למשפט הזה. לי לקח זמן לעכל אותו, אבל מרגע שנאמר היה לי ברור שהוא ימצא את דרכו לאיזה פוסט:)