"מה רומנטי בעיניך?".

הייתי בטוחה שזו שאלה מהשאלון של יאיר לפיד, כשעוד הייתה לו תכנית אירוח. אז לא. מסתבר שהוא שאל שם 20 שאלות אחרות. ועדיין. שאלה מעניינת, לא?

"נסענו לחתונה של ילד של חברים שלנו בשוויץ. זה היה משתה של שבוע. כמה חודשים אחר כך הם התגרשו".
אחרי שההורים שלי סיפרו לי ולאחותי את הסיפור הזה ששמעו מחברים שלהם, היה לנו מן כלל במשפחה שככל שמוציאים יותר כסף על החתונה, כך הנישואים קצרים יותר. אלאניס מוריסט בטח הייתה אומרת שזה קצת אירוני, שאירוע שעומד בכל כללי הרומנטיקה ואף מעבר להם (הטסה לחו"ל של עשרות אנשים, אירוע בסוג של ארמון, נשפים כל ערב, מתנות יקרות לאורחים), לא מעיד דבר על חוסנו הזוגי של השניים שלכבודם התרחש.
מצד שני, אני התחתנתי בטקס משפחתי צנוע בקפריסין. קיצר, אין חוקים.

"הוא מטורף עליי. הוא קנה לי שעון ריצה של גרמין, קולטת?"
היא סיפרה לי על איך שגרמו לה להרגיש המתנות שהרעיף עליה האיש שלה. אגב, לא זה שהיא נשואה לו. ובהתחלה זה היה נראה לי טיפה שטחי. ממתי מתנות מסמנות אהבה? אבל אז קראתי קצת על 5 שפות האהבה של דר' גארי צ'פמן. והבנתי כמה חכם האיש שלה, שלמד ודיבר את שפת האהבה שלה בדיוק.
צ'פמן מבחין בין 5 שפות של אהבה, שלכל אדם יש סוג אחד או שניים דומיננטיים במיוחד.
השפות הן – מילות חיבה – מחמאות והערכה, בילוי זמן איכות משותף, קבלת מתנות, נתינה וסיוע, מגע גופני.

"הוא לא שם לב שהסתפרתי. או שקניתי בגד חדש. הוא לא באמת רואה אותי."
היא מרגישה שהיא הפכה שקופה. שבעלה כבר לא מסתכל על האישה שהיא. בחוץ גברים מסובבים אחריה את הראש, ובבית לא. היא נטרפת מזה, אבל איך אפשר באמת לראות מישהי שאתה נשוי לה שני עשורים בעיניים חדשות? השפה הדומיננטית שלה היא שפת מילות החיבה. השפה שלו היא  שפת הנתינה והעזרה. הוא חושב שזה שהיא לא צריכה להזמין אף פעם בעל מקצוע הביתה כי הוא מתקן מייד את כל מה שדורש תיקון, עוד לפני שהיא מצייצת, ושהיא יכולה תמיד להישאר עד מאוחר בעבודה כי הוא יגיע מוקדם להיות עם הילדים, הרבה יותר חשוב מכך שהוא פספס את חידושי המלתחה או השיער שלה.

"איך אדע מה שפת האהבה שלי? ומה שלו?"
היא שאלה אותי. חזרתי שוב לצ'פמן. למדתי שהדרך הנכונה ביותר לזהות את שפת האהבה שלך, ואז של בן או בת הזוג שלך היא לשאול את עצמך 3 שאלות:

• איך אתם עצמכם מבטאים אהבה לאחרים בדרך כלל? התשובה על השאלה הזו תרמוז לכם איך אתם מעדיפים להיות נאהבים.
• על מה אתם מתלוננים לעיתים קרובות? אם למשל על העובדה שלא קונים לכם מתנות, כנראה שזו השפה העיקרית שלכם.
• מה אתם מבקשים מהפרטנר שלכם לעיתים קרובות במיוחד?

"כשהאהבה נעלמת, גם הצורך בשפה נעלם"
חשבתי. ונזכרתי בדיעבד שכשהפסקתי לאהוב היו לי שני סימנים.
הראשון היה אדישות ואילמות. לא יכולתי לזהות אז מהי שפת האהבה שלי, כבר לא התלוננתי לעיתים קרובות על הפער בשפה בינינו, אפילו לא ביני לבין עצמי. הפכתי אדישה. והשתתקתי. כלומר דיברתי כמובן. אבל לא אחת משפות האהבה. דיברתי את שפת השותפות, את שפת הסידורים, את שפת ניהול הפרויקט המשותף הזה שנקרא בית עם שתי ילדות.
הסימן השני לקץ האהבה היה שהפכתי למשק אוטרקי – היות והבנתי שהסיכוי לקבל מענה למה שהזדקקתי לו נמוך, התחלתי לספק את הצרכים שלי עבור עצמי. עשיתי פרויקטים מטורפים בעבודה שסיפקו לי מחמאות והערכה, את זמן האיכות המשותף העדפתי לבלות עם חברות, קניתי לעצמי בגדים ומתנות. חייתי במקביל.

"פשוט הלכתי בסופר פארם ורחרחתי בקבוקים, עד שהבנתי שהריח הזה הוא את"
היינו חודש יחד והוא נכנס אליי הביתה עם חיוך מבויש, מחזיק שקית קרטון לבנה. זה לא היה חג, יום הולדת או אירוע ראוי לציון. ערב רגיל. עפתי מזה, ואחרי התודה אמרתי לו: "חתיכת אומץ יש לך. לבחור בושם למישהי שאתה מכיר חודש" והוא ענה לי את המשפט למעלה.
כן. מסתבר שמתנות מדברות גם אליי. ואולי גם זה שלא קיבלתי בושם מגבר מאז התיכון ועד אליו.
ומאז הוא צבע לי קיר בסלון, ניגר לי שולחן, התקין מנורות, בילה איתי חופשות פשוטות אבל שוות, אמר לי שהוא אוהב אותי לפחות 3 פעמים בשבוע ונגע לי בלב בעומק שאף אחד לא נגע לפניו.
ולקח לי זמן לוותר על האילמות והאוטרקיה. והוא חיכה בסבלנות.
אז אולי התשובה לשאלה "מה רומנטי בעיניך?" כשאוהבים היא פשוטה וקצרה יותר.
"כמעט כל הדברים שהוא עושה".

התמונה: מתוך אפליקציית ביטמוג'י, ששלחה לי הבת הקטנה שלי.

“אמא של ספיר מרשה רק לבוא אליה, לא שהיא תבוא אל חברות.”

הגדולה הייתה בתחילת יסודי, וזה מה שהיא ענתה לי כששאלתי למה חברה טובה שלה לא יכולה פעם לבוא אלינו במקום שייפגשו בבית שלה. לא רציתי לחפור לה, אז התאפקתי עד אסיפת ההורים הבאה.
ושם ניגשתי לאמא של ספיר והזמנתי בנימוס את ספיר אלינו. "לא" היא אמרה מיידית. "למה?" שאלתי. "אני גרושה, יש לי איתה גם ככה בקושי חצי שבוע, אז בימים שהיא איתי חשוב לי שתהיה בבית".
וחשבתי אז שזה קצת משונה. והגדולה המשיכה לבוא לשם במקום להזמין.

"אבל אנחנו משפחה. איך לא התייעצתם אתנו?"
היא שאלה אותנו בעיניים קרועות לרווחה, כשסיפרנו לה ולאחותה על ההחלטה להתגרש. מחשבה על פרידה תמיד מציפה דילמה איומה – לחשוב על עצמך ועל מה שטוב לך, או על טובת הילדים.
כן, אני יודעת שיש משפחות שבהן גם לילדים עדיף שההורים יתגרשו, אבל כשמערכת היחסים סבירה פלוס מינוס ו"סתם" קצת חיים במקביל זה לזה, הכל הרבה פחות ברור והרבה יותר אפור.
תסתכלו מסביבכם. הרבה זוגות חיים באפור הזה. בגלל זה המעטים שלא בולטים כל כך.
וכן. די ברור שאם היינו מתייעצים איתה היא הייתה שוללת את הפרידה על הסף.
שתקתי וחיבקתי אותה.

"אני לא אתחתן בחיים"
קראו לה יעל, ועבדנו יחד בצבא כמארחות באפרופו בפארק הלאומי. היא הייתה יפה למות, עם עיניים כחולות-כחולות, וההורים שלה היו גרושים. אז זה היה נדיר. ולא הצלחתי להבין איך היא יכולה להגיד דבר כזה.
היה לי אז חבר מלא זמן, ההורים שלי מכירים מהתיכון. איך אפשר לא לרצות להתחתן בכלל?
היא אמרה שהיא ראתה מה יכול לקרות אחרי, ולא בא לה להסתכן בזה. אחרי מלא שיחות בחצות, לקראת סגירה, היא השתכנעה לשקול מחדש, אבל עדיין אמרה שתחשוב אלפי פעמים לפני.
גם איתה כנראה לא התייעצו.

"למה שלא תעשו רצף?"
הילדות חזרו ושאלו אותי לגבי הימים שלהן איתי ועם אבא שלהן. והסברתי שוב שלא יהיה רצף באמצע השבוע. כי אני צריכה לעבוד, ואיזה תפקיד שווה שייתן לי גם סיפוק וגם הכנסה כדי לקיים אותנו יאפשר לי לצאת פעמיים בשבוע יום אחרי יום?
ולא אמרתי, אבל הן יודעות, שיש לי בן זוג, ושחשוב לי שהימים שלנו יחד יהיו מתואמים.
ואותן האין רצף הזה משגע. כי כל יום כמעט הן צריכות לעבור בית. לדאוג שארזו את הדברים הנכונים בתיק, שהביאו את התלבושת הנכונה לבית הספר.
יש עוד מקומות שבהן אני מכריעה בעד עצמי. ויניקוט היה קורא לזה אולי "אמא טובה דייה".
אני קוראת לזה: "אמא לא משהו".

"את רוצה לישון אצלה היום? אבל הרגע חזרת מחמישה ימים אצל אבא."
חגים. "אמא לא משהו" מכה שנית. חזרתי מוקדם מהעבודה, אחרי הגשמת חלום הרצף שלהן בסוכות, רק כדי לגלות שהקטנה אצל הבת של השכנים והגדולה רוצה לישון אצל חברה הלילה.
ונזכרתי באמא של ספיר. שאחרי שהתגרשתי נשבעתי שלפחות בזה אהיה אחרת.
כי הילדות לא אשמות שהתגרשתי, ואני לא אאלץ אותן להישאר בבית אם בא להן לצאת ולפגוש חברות. ובכל זאת, פתאום צבט לי הלב והבנתי אותה קצת.
כי הזמן איתן כל כך מוגבל, ואיך זה שלא בא להן להיות את כולו איתי?

"היו"ר הגרוש שלי אמר לי פעם: "תתחיל לצאת הביתה מדי פעם לילדים, לפני שיהיה הסכם שיחייב אותך לעשות את זה."
לפני עשור הייתי בכנס של "החברות שהכי טוב לעבוד בהן". זו הייתה תחילת הדיבור על דור ה-Y ועל איזון בית עבודה. וזה מה שאמר שם בפאנל אחד המנכ"לים, וורקוהוליק שהתפכח.
אז יש לי הסכם. וכן, לפניו יצאתי פחות, הרבה פחות. ולא ידעתי להכין לזניה או שניצלים. והנה אני כאן. אמא נוכחת. שעושה מלא טעויות, ומנפצת לילדות את ה-fairy tale של lived happily ever after.
אבל משתדלת פשוט to live happily איתן, כאן ועכשיו.

“יום אחד אתן עוד תשלמו למישהו על ההתעמלות שאתן מתחמקות ממנה עכשיו.”

תמי, המורה לספורט ב"בליך" אמרה לגליה, החברה הכי טובה שלי ולי. היינו בכיתה י', שנאנו ספורט. אני עוד עשיתי קולות של השקעה, אבל גליה שמה את הטריינינג מעל הג'ינס וכשהיינו צריכות להקיף בריצה את הבניין ניצלנו את הזמן להשלים פערים ולפטפט בהליכה מהירה. היה לה נשק טוב, לתמי, כי הייתה בגרות בהתעמלות עם תרגיל גמר, אז היינו חייבות להגיע ולהתעמל, אבל שיעורי ספורט היו סיוט.

"יש לך גוף שאוהב לזוז"
הוא אמר לי, עישי – המעסה בכפר המכביה שאמא שלי שלחה אותי אליו חודש אחרי הלידה הראשונה. שכבתי שם בחדר הקטן, על הבטן עם הראש פנימה במיטת העיסוי. הייתי עם 7 קילו עודפים, כל הגוף שלי כאב מהנקות בלתי פוסקות ומהחזקות על הידיים, כי הגדולה שלי לא ישנה דקה במשך היום, ובכלל כנראה הייתי עם בייבי בלוז. הוא היה הומו, כך שבטוח שזה לא היה ליין. "מה?" שאלתי בהלם. והוא אמר: "כן, יש לך גוף שאוהב ורגיל לתנועה. תחזירי אותו לשם בקרוב". ובאמת כל ההיריון וגם הרבה לפניו עשיתי הליכות, ואפילו סטודיו סי. בדיוק כמו שתמי אמרה. שילמתי למישהו על התעמלות.

"אם אתם לא עושים ספורט, אתם בעצם לוקחים כדור דיכאון"
הבאתי להנהלה המורחבת של פרטנר את דר' טל בן שחר, האיש עם הקורס הכי מבוקש בהרווארד על פסיכולוגיה חיובית. אלה היו ימי הזוהר של חברות הסלולר, טרום רפורמת כחלון. למזלי טל גר אז ברמת השרון ולא היה לו כוח לנהוג עד רמות, שם התקיים מפגש ההנהלה. אז ברוח הפסיכולוגיה החיובית, במקום להתבאס על הטרמפיסט הלא מתוכנן, הבנתי שצפויות לי יותר מ-4 שעות של נהיגה הלוך וחזור עם איש חכם ומצחיק, מאגר של ידע עצום בפסיכולוגיה חיובית. וזה היה אחד המשפטים שטל אמר בסדנה. הוא ציטט מחקר שעשו על אנשים שסבלו מדיכאון, שהראה שהשיפור הכי ארוך טווח בטיפול בדיכאון חל על אלה שרק עשו ספורט סדיר, לפחות 22 דקות 3 פעמים בשבוע. שתי קבוצות הנבדקים האחרות, שרק לקחו כדורים נוגדי דיכאון או לקחו כדורים והתעמלו, השתפרו פחות. בספורט מופרשים אנדרופינים והסרוטנין עולה. להבדיל מהקבוצה ששילבה ספורט וכדורים, הקבוצה שרק עשתה ספורט פשוט ידעה שהשיפור לגמרי בידיים שלה. וטל, האיש הנמוך והרזה הזה, יצא כל ערב לרוץ כשזה עוד לא היה אופנתי. והוא גם זה שלימד אותי שכל דבר שחוזרים עליו 21 ימים נהיה הרגל.

"Crazy in love"
השעה הייתה 5:50 בבוקר, על מסלול ההליכה במכון הכושר. חצי שעה קודם גיליתי דרך הפייסבוק שערן, ה-work husband שלי מפלייטק נהרג בתאונת אופנוע. עד אז הייתי באה לשם 3 פעמים בשבוע, ל-40 דקות הליכה מהירה ושעה של שיעור עיצוב. היו לי חברים שניסו לשכנע אותי לרוץ קודם, אבל חשבתי שאני לא מאלה שיכולות. ובבוקר הזה פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז הגברתי מהירות מ-6.5 ל-8.5 קמ"ש ופשוט התחלתי לרוץ. והשיר של ביונסה וג'יי זי ניגן ברקע. ובכיתי תוך כדי ריצה.

"No one ever regretted a good workout"
כתוב על הקיר בחדר הכושר שלי. וזה נכון. כמה שזה נכון. אימון טוב מותח את הגבולות שלי, מנקה את הראש, עולים לי בו רעיונות חדשים. ויש בקרים או ערבים שאני נזכרת בתמי המורה להתעמלות ומקללת. וכאלה שבא לי להרים את השמיכה ולכוון את השעון לשעה קדימה. אבל אז אני נזכרת בטל ובערן ובעישי המעסה, ובעיקר בזה שכשאני על המסלול אני לא מבינה בכלל למה התלבטתי, מעיפה את השמיכה וקמה.