“את קולטת שאף פעם לא תכניסי יותר יד מתחת לחולצה של מישהו ותתהי איך זה מרגיש?”.
סיפרתי למיכל שאני מתחתנת. הייתי בת 26, אחרי זוגיות של 4 שנים. היא הייתה כבר ותיקה בעסק הזה. יגאל והיא התחתנו שנה לפניי. מיכל לבשה שמלת כלה בצבע תכלת, שהתמזגה באופן מושלם עם העיניים הכחולות שלה. כשסיפרתי לה ש”בקרוב אצלי”, היא הגיבה עם המשפט שבכותרת. כעסתי אז על התגובה האופיינית הזו. היא הייתה “מיכלית” כל כך: ממזרית, אחרת מה”יואווווו, מזל טוב!!!” הסטנדרטי, והייתה בה גם היכולת הייחודית להפוך מה שהיה אז עבורי לימונדה טהורה ללימונים. לימים נזכרתי במשפט הזה שלה, וחשבתי שצדקה. שבכל בחירה להתמסד יש גם ויתור והחמצה של מה שלא נבחר.

“ילדת דווקא”
כינתה אמא של מיכל את מיכל בהלוויה שלה, עוד לא בת 46. הלכנו בשבילי בית הקברות מורשה, מריאנה ואני, החברות שלה מלפני חצי חיים, כשעוד קראו לה רק מיכל, ולא מייטרי, כשהיא גרה בשכירות ברמת גן ולא בבעלות ברמת השרון עם שלושה ילדים וצ’רלי אחת, כשהיא הייתה כתבת נדל”ן ב”צומת השרון” פשוט כי דפקה על הדלת של העורך והציעה את עצמה. מיכל באמת הייתה ילדת דווקא, שצמחה להיות אישת דווקא. היא נמשכה תמיד למה שאסור, שרחוק מהמיינסטרים. היא אמרה את האמת בפנים, גם כשהייתה אכזרית ובלתי משויפת, ואף פעם לא היה איתה רגע משעמם.

“היא לא הפסיקה לחפש.”
אמרה מריאנה בצעידה המקוללת הזו במורשה, שבסופה עמדו מול הקבר שלושה ילדים, אבא שלהם, אמא של מיכל ושני האחים שלה. הרבה לפני שזה היה אופנתי, מיכל החליפה כל כמה שנים תחומי עניין ומקצועות. כסטודנטית היא ניקתה בתים (היא סיפרה שזו אחת העבודות הכיפיות. שהיא שומעת מוזיקה בפול ווליום ולומדת על חיים של אנשים). אחר כך, נכנסה עמוק לתקשורת. אחרי שהייתה כתבת מקומון הפכה להיות רכזת כתבים ב”הארץ”, ואז עברה להיות דוברת, ויועצת שיווקית, ואחר כך מעצבת פנים ומדריכת יוגה ובשנה האחרונה חלמה וגם עשתה שיווק לעסקים חברתיים. בכל שינוי כזה היא הייתה מלאת התלהבות עד הקצה, אבל ידעה שזה לא לתמיד, אלא רק עד הדבר הגדול הבא שידליק אותה. Life long learning קוראים לזה היום. מיכל הייתה Life long learner הרבה לפני שהיה לזה שם.

“זו מתנת הגירושים שלך”
מיכל אמרה לי. ביקרתי בתערוכת הצילומים שהמשפחה שלה ערכה לאבא שלה, שהיה צלם חובב ומחונן ונפטר בפתאומיות. מיכל הייתה קשורה אליו מאוד, ותמיד אמרה שהיא ילדה של אבא. בחרתי תמונה של יפנית, שמככבת באחד הפוסטים בבלוג וביקשתי לקנות אותה. מיכל הביאה לי את התמונה היפה כמתנה, כשבאה לבקר אותי בפעם הראשונה אחרי הגירושים. עכשיו תלויה כאן על הקיר מזכרת משני מקרי מוות מיותרים ופתאומיים.

מייטרי
פירוש המילה הסנקריסטית “מייטרי” הוא פיתוח אהבה נדיבה כלפי עצמנו וידידותיות ללא תנאי. נתקלתי במילה הזו לפני כמה שנים, בספר של פמה צ’ודרון, “כשהדברים מתפרקים” ואז שוב, כשמיכל הוסיפה אותה לשם שלה. היא כתבה אז בפייסבוק שלה כך: “יש לי שם חדש. מייטרי – maitri. אפשר לכתוב המון מילים על איך הגעתי למייטרי. זה לקח חמש שנים של תהליכים ושינויים, ים של דמעות ומלא צחוקים. היום אני יודעת שמייטרי חיכתה לי הרבה זמן. אולי מהילדות, אין לדעת. ומה זה אומר? זאת אהבה נדיבה בסנסקריט. לפי הבודהיסטים זאת פתיחות אל העולם. אושו אומר שזו חברות טובה. ומעכשיו זה השם שלי לצד מיכל. והכי חשוב להגיד שאני אוהבת אותה מאוד.”

לי היה קשה עם מייטרי, מודה. אמרתי את זה למיכל עוד בחייה. הבודהיזם, היוגה, הפסטיבלים שמיכל הלכה אליהם, הבגדים החדשים שלבשה. לא הצלחתי להתחבר לזה. התגעגעתי למיכל שהכרתי, שנעלה עקבי פלטפורמה שהבליטו את הרגליים היפות שלה, ולבשה חולצות מחויטות או שמלות קצרות ולא נסעה לסופי שבוע ארוכים במדבר או ביוון כדי למסוק זיתים ולהתחבר לעצמה. היא נראתה לי כישרון מבוזבז, רוח חופשית כמעט מדי.
כשהתחילה לעבוד בפעם השנייה כיועצת שיווקית היא קראה לי לסדר לה את הארון. היה לה לא פשוט להיפרד מרוב הבגדים השאנטיים המתנפנפים שלה, ולי היה קשה עם זה שהם יישארו. מיכל ביקשה שלא ארחם עליה. עמדנו כשעל המיטה בחדר השינה שלה מונחות ערימה ענקית של “לתרום” וערימה קטנטנה של “להשאיר”. ניסינו לדמיין אותה מגיעה עם בגדי הפסטיבלים לפרזנטציות בבנק הפועלים או באל על והתפוצצנו מצחוק. אחר כך הלכנו יחד לקנות לה מדים של corporate בבית טפר. זה היה כיף גדול. גם עבורה.
על ערש דווי מיכל חזרה להיות מיכל, התנערה ממייטרי. כשימיה היו ספורים, אמרה שהבודהיזם הוא רק מדים מיותרים.

“תרגול אהבה נדיבה כלפי עצמנו נראה כדרך טובה ככל דרך אחרת, כדי להתחיל להאיר את החושך של זמנים קשים” כותבת פמה צ’ודרון על המייטרי.
נוחי לך בשלום מיכל. אני מקווה שאיפה שאת לא נמצאת, את מתרגלת אהבה נדיבה כלפי עצמך.
אם לא פעם, אז עכשיו.
חתיכת זמן קשה עכשיו.
אוהבת אותך. מאוד.