"את לא כל כך אוהבת להיות אמא, אמא"

אמרה לי הגדולה לפני ארבע שנים, וצדקה. שבועיים קודם אבא שלה עזב את הבית. ישבנו על החוף אני וחברה, והיא ואחותה הקטנה. דיברתי עם החברה שלי, והגדולה, שכאבה מאוד את הפרידה הטרייה, עלתה כמו איזו ונוס מהים, ובאה להתיישב לידינו. ורציתי שקט רגע. ממנה. מאחותה. מכל דבר שהריח מאימהות. רק התחלתי להתרגל אז לקרוא חשבונות ארנונה, לסחוב לבד שקיות סופר הביתה, לוודא שתהיה להן ארוחת צהריים מבושלת חצי שבוע על השולחן. והגדולה, שבסך הכל קראה לי "אמא", קיבלה בתמורה מבט מקפיא. ואז היא אמרה לי את המשפט הזה, שפילח לי את הלב חזק.
לא יודעת מה כאב לי יותר אז: העובדה שהיא עלתה בדיוק על איך הרגשתי, או הפדיחה שהחברה שהייתה לידי שמעה את זה.

"מה אמאל'ה? אמאל'ה זאת את".

הגדולה הייתה בת חודשיים, הנקתי הנקה מלאה, כולל 8 שאיבות ביממה, והיא לא ישנה לדקה במשך היום. הייתי עייפה, ממוטטת, כאובה, וניסיתי להבין איך למען השם להשאיר את הטמגוצ'י הזה בחיים. היה לה טאמי טאב, מן דלי כזה ששימש בתור אמבטיה שהיא יכלה לשבת בה. הטאמי טאב הייתה מלאה שני שליש מים והנחתי אותה על הרצפה, כשהגדולה בתוכה. היא נדנדה את הטאמי טאב חזק, עד שהמים נשפכו והיא הייתה על הרצפה. נלחצתי נורא, צעקתי: "אמאל'הההה" והסתכלתי לאחור, לחפש הצלה. האקס עמד שם, ואמר את המשפט שלמעלה. זה היה הרגע שהבנתי, שאין מבוגר אחראי. כלומר יש. וזו אני. אני האמא. לתמיד.

"It’s a journey"

אומרת אחת המנהלות בעבודה שלי, וכולנו בהנהלה שלה מחייכים. כי זה משפט שנכון תמיד כשמתרחש שינוי, בטח באימהות. אימהות היא בערך השינוי הכי משמעותי שעובר על אשה, וגם הפעולה היחידה בחיים שאי אפשר לעשות עליה undo אף פעם.
אם לדייק, האימהות שלי הייתה לא סתם מסע, אלא מסע כומתה. היא לא הייתה טבעית לי. היו שנים לא מעטות שהיא הרגישה לי כמו מטלה מדכאת, או הפרעה במסלול שלי. אצל לא מעט אמהות זה כך. יש לי גם הוכחה מחקרית לזה, כמו שאומר פרופסור יורם יובל: "הכי אומללות הן נשים צעירות בבית עם ילדים. אמהות צעירות בנות 30, בשיא פריחתן, הן בקבוצת הסיכון הכי גבוהה לדיכאון בעולם המערבי."

"אמא, את מאוד מתאמצת עם הילדים שלו, והוא לא מתאמץ איתנו בכלל."

שוב הגדולה, הפעם באוטו, בדרך חזרה מעוד ניסיון לבילוי משותף שהסתיים במפח נפש. "אני לא מתאמצת בכלל. אני אוהבת אותו, אז אני אוהבת גם את הילדים שלו", ניסיתי להתמודד עם החלק הראשון של המשפט שלה, כי להתמודד עם החלק השני היה מעל לכוחותיי. שלושתנו שתקנו. לקח לי כמה חודשים להבין שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהקשר הזה – התובנה שלא אהיה יותר עם מישהו שלאורך זמן לא ייצא מגדרו להתקרב אליהן.

שלושת החיצים

קלישאי, אני יודעת, אבל ההתקרבות לילדות שלי וההפיכה של מסע האמהות שלי ממסע כומתה למסע טבעי וזורם של אהבה הגיעו לשיא בזמן הקורונה. להיות איתן המון זמן ביחד, לא להשתגע מזה אלא לשמוח, להתבונן בהן ולהרגיש בעיקר הודיה על האנשים שהן גדלו להיות. סטיבן קובי, מ-"7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" כתב על סמוראי שרצה ללמד את בניו את כוחה של עבודת צוות. הסמוראי נתן לכל אחד מהם חץ יחיד, וביקש שישברו אותו. החץ נשבר בקלות רבה. לאחר מכן נתן להם שלושה חיצים קשורים יחד, וביקש מהם לחזור על התהליך. הפעם אף אחד מהם לא הצליח. "הלקח הוא, שאם תחוברו יחד, אף אחד לא יוכל להביס אתכם" הסביר הסמוראי לבניו. וכך באמת זה מרגיש איתן עכשיו.
נהיינו 3 חיצים בלתי שבירים.

"אתן ארבעה בקבוקים של אנרגיה"

אמרה לי אישה מוארת, כשהתקשרתי להתייעץ איתה. "אנחנו רק שלוש", תיקנתי אותה. "נכון." היא אמרה, "אבל הקשר ביניכן כל כך חזק, ואתן כל כך בטוב, כל אחת עם עצמה ושלושתכן ביחד, שכל אחת מכן היא בקבוק מלא אנרגיה. ומהאנרגיה ביניכן נוצר גם בקבוק רביעי, שהאנרגיה שבו תשמש אתכן בכל פעם שמישהי תתרוקן."
וחשבתי על איך כשרק נהייתי אמא הרגשתי מרוקנת, חסרת אנרגיה. ואיך שנים אחרי עוד חשבתי על עצמי כעל אמא פח. כי עבדתי המון שעות, והייתי איתן מעט, ואז היו לי בני זוג או דייטים והרגשתי שה-me time שלי סופסוף הגיע, ושעכשיו תורי, ואיפשרתי שכל זה יבוא על חשבונן. והנה אנחנו כאן. שלושה חיצים קשורים בסרט או ארבעה בקבוקים מיטיבים.
ואיזה מזל שאי אפשר לעשות undo, ושהן איתי במסע הזה. לתמיד.