pleasurebeforebusiness.co.il logo

רוצים עוד? הרשמה לבלוג כאן

קצת עלי 

סלאשרית – ביום – מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק גלובליות, מאמנת קריירה, בשאר הזמן ולפעמים במקביל – כותבת, קוראת, פוקחת עיניים ולב, לומדת, עושה חיבורים בין אנשים, מגדלת (שתי בנות).
משתדלת לזכור שזו לא חזרה גנרלית, שהחיים זה עכשיו. נעים להכיר.

>>>>

Pinterest

פוסטים אחרונים

נערה עובדת

נערה עובדת

נערה עובדת

נערה עובדת

“אמא, אתם תתגרשו?”
היא שאלה אותי, מבועתת. כמעט לא רבנו, וכשכבר רבנו והיא שאלה את זה נתתי את הנאום הקבוע של הורים לילדים על זה שכמו שהיא רבה עם חברות שלה ומתפייסת, ככה גם אנחנו. רבים לפעמים ואז משלימים, וזה לא אומר שזה נגמר בלה בלה בלה. אבל כשהיא שאלה את זה אז, זו הייתה הפעם הראשונה ששתקתי ורק חיבקתי אותה. אשכרה לא ידעתי מה להגיד לה. זה היה ריב מטופש לגמרי. הוא שכח להביא ביצים אורגניות מהסופר. אבל היא הרגישה שהיה שם משהו גדול יותר ונבהלה. היא ניסחה בקול רם את השאלה ששאלתי את עצמי תוך כדי הריב. כי מגיע רגע כזה, שאת יודעת שהגיע הזמן לקום וללכת. גם אם עוד אין לך מושג איך.

“אני לא מסוגלת לגייס את הכוחות לעזוב את הבית”
היא כתבה לי. אישה שאני אוהבת מאוד. עניתי לה שאם ככה, זה לא הזמן. ואולי אף פעם לא יהיה זמן כזה. כי כשאת יודעת שהגיע הזמן, מפליא כמה שזה לא מצריך כוחות.
כלומר ברור שיש היערכות, ומחשבות, וחששות. אבל כשהתזמון נכון, ההחלטה ללכת טבעית לך כמו לנשום. את הרי לא מחליטה לנשום, נכון?
וככה זה גם כשמחליטים לעזוב ארגון. כשהתזמון נכון, זה מרגיש טבעי.

“את יכולה לדבר? יש לי תפקיד להציע לך”
נעים לקבל שיחות כאלה. במרבית הפעמים אנחנו מסרבים לשמוע. לפעמים מתוך מחויבות לארגון ולתפקיד, לפעמים כי טוב לנו או נוח לנו במקום העבודה הנוכחי, לפעמים כי אין לנו כוח לעשות שינוי. אבל לשיחה הזאת, לא יודעת למה, עניתי: “כן. דברי אליי”. אולי זה היה אחרי איזה נפילת אסימון בסגנון הביצים האורגניות, תחילת הבנה שאני כבר לא במקום שמדויק לי, אולי העובדה שהרגשתי שהבית יחסית מיוצב כבר, ואפשר שוב לשים גז בקריירה כדי להתחיל במקום חדש.
חודש לפני כן, עשיתי עם שירי המופלאה שיחת מיקוד תעסוקתי, בה הגדרנו יחד את העוצמות שלי, ומה חשוב לי שיהיה במקום הבא. וה-head hunterית ששאלה אותי את השאלה שבכותרת סיפרה לי על הארגון החדש, והיה בו את כל הצ’ק ליסט שביקשתי. ממש כאילו היא הייתה בשיחה שלי עם שירי.

“איך הכל בא לך בקלות בחיים. מדהים!”
היא צחקה כשסיפרתי לה שאני עוברת לתפקיד חדש.
זה הימם אותי.
לי? בקלות? אני הרי צמודה לסלוגן של לידיה גרנט, המורה לריקוד בסדרה Fame מהאייטיז.
“לתהילה יש מחיר. וכאן תתחילו לשלם אותו. בזיעה.” כמה הזעתי בדרך לתפקיד החדש.
זה היה תהליך מורכב, ארוך אבל סופר מעניין. שלמדתי בו גם על הארגון שאליו אני הולכת, אבל בעיקר על עצמי ועל היכולת שלי להכיל אי ודאות במקום שיש תקשורת רציפה, שקופה ואותנטית.
“תכלס, היא התקבלה בעיקר כי היא לא ויתרה” שמעתי שאמרו עליי.
זה כבר קצת יותר מדויק.
הסטטיסטיקות אומרות שנשים נוטות להגיש מועמדות רק לתפקידים שבהם יש להן 70% מהניסיון והכישורים הנדרשים, בעוד גברים מרגישים נוח להציג מועמדות גם כשיש להם 30% מהכישורים.
החלטתי שבתהליך הזה אני לא אבהל ממה שחסר לי בניסיון, אלא אשתדל להשלים את זה בתשוקה ומוטיבציה (שהן פשוט מילים יפות וריחניות יותר ל-זיעה).

“איך נכנסים לתפקידי פיתוח ארגוני?”
היא שאלה אותי. היא הגיעה אליי דרך איזה פורום בפייסבוק וביקשה להתייעץ איתי. היא עשתה 8-9 שנים תפקידים של מנהלת לשכת מנכ”ל ומזכירת סמנכ”ל ויש לה תואר שני נחשב בייעוץ ארגוני. היא הייתה רהוטה ואינטליגנטית, ואמרה לי בביטחון: “נפגשתי עם יועצת קריירה והיא אמרה לי שיש המון דמיון בין הדברים שעשיתי לבין פיתוח ארגוני, ושזה רק עניין של מיתוג”.
בלעתי רוק, ואמרתי לה בכנות שפיתוח ארגוני זו פרופסיה (המילה “שליחות” פשוט נראתה לי מבהילה קצת). שההשכלה שלה סופר רלוונטית, אבל עכשיו אני מציעה לה להזיע קצת. להתחיל מלמטה בחברת ייעוץ כמתמחה או לבצע תפקידים ראשוניים במשאבי אנוש באחד הארגונים שעבדה בו בעבר ושיש לה בהם קשרים.
“איזה חברות ייעוץ יש?” היא שאלה.
נתתי לה שני שמות, והצעתי לה לבדוק לעומק גם אחרות.
היא הודתה לי, אבל השתנקה.
לא הייתי בטוחה שפעלתי נכון.
חשבתי שאולי הגזמתי קצת.
לא לכולם מתאים להזיע.
אבל אני אוהבת סביבי אנשים שמזיעים.

28 תגובות

  1. טלי יקרה,
    אני, אני תמיד הזעתי בכל דבר אליו שאפתי בחיים, ללמוד תואר ראשון ולממן לבד, תואר שני בייעוץ ארגוני ולממן לבד, להזיע כדי להתקבל לעבודות שרציתי, לקבל הרבהההה לא בחיים.
    וגם אני כמוך, מעריכה מאודדדדד אנשים שמזיעים הרבה כדי לקבל תגמול למאמצים שלהם.
    תודה על הפוסט ואיזה כיף לקרוא את התגובות.
    אגב שתי החברות שציינת, פניתי אליהם, אבל גם שם מסתבר שצריך להזיע כדי להתקבל אליהם ובינתיים זה לא קרה וחוץ מהם פניתי לעוד הרבה ויצרתי המון קשרים בלינאקדין, בינתיים אין תוצאות אבל אני ממשיכה להזיע והרבה… בסוף זה יצליח לי… תודה על שיחת הטלפון!

    1. הי שרי יקרה, ממש שמחה שקראת. ובטח שצריך להזיע גם בשביל להתקבל לחברות האלה. אף אחד לא מחכה לאף אחד עם שטיח אדום. זה בדיוק המסר שלי. שזיעה נדרשת בכל תפקיד. הדרך לכל מקום, גם באישי וגם במקצועי, היא ארוכה ומיוזעת, אבל גם משתלמת.

  2. לוקחת ממך את המשפט שההחלטה ללכת למקום אחר היא כמו לנשום, ולנשום הרי לא מחליטים. אני חושבת שגם ההפך הוא נכון. שכשחושבים על הליכה ונחנקים זה לא הזמן הנכון או בכלל לא נכון. מכירה היטב. את ממוקדת ומדויקת מרגע לרגע, אני יודעת שחששות קימים ומחשבות שמנסות להאט תהליכים, אבל כשיודעים מה רוצים ומה המטרה מגיעים. בהצלחה יקירתי.

  3. פוסט מעורר מחשבה ומשובח מאד. אני תוהה על הנכונות שלי להזיע, כי מצאתי את עצמי אומרת כמה פעמים במהלך חיי העסק “לא בשביל זה עזבתי את ויצמן”, והאמירה הזו מגיעה תמיד רגע לפני שאני מסרבת לאיזה מהלך עם איזה לקוח. אז נותרתי עם שאלת המאמץ והזיעה – מה, אני לא מוכנה להזיע על העסק שלי?
    נדמה לי שהתשובה שלי היא לא בנפח הזיעה, אלא במשבי הרוח שמייבשים אותה, ועד כמה הם נעימים או צורבים את העור.

    1. משבי הרוח… זה באמת עושה את ההבדל. וגם באופנה (שקרובה ללב שתינו), ה”נטול מאמץ” תמיד מנצח. בחיים פחות:)

  4. הי טלי,

    תודה על הפוסט המקסים.
    קריירה בתחום הפיתוח הארגוני דורשת מאמץ מתמשך וחיבור בלתי פוסק לנעשה בתחום בשטח ובמחקר. כך ש”הזעה” היא לגמרי חלק מהדרישות.
    גם אני ממליצה תמיד להתחיל בתפקידי ייעוץ בחברות ייעוץ, זו הדרך הטובה והמהירה ביותר לצבור ניסיון וללמוד את התחום. נכון, להיות בחזית הלקוח זה לא תמיד קל ודורש ריכוז ומאמץ 100% מהזמן אבל זה מה שהופך אותך למקצוענית.
    הרבה ברכות לרגל העבודה החדשה, עלי והצליחי!

    יאנה

    1. נכון יאנה. זה בדיוק זה. אנחנו בפיתוח הארגוני לא יכולים לדבר על הצורך בלמידה מתמדת בלי ללמוד כל הזמן בעצמנו. אני לא עברתי במסלול המקצועי בחברת ייעוץ, למדתי מתוך ארגונים, אבל בהחלט יודעת להעריך את הערך המוסף האדיר שזה נותן. ותודה על הברכות:)

  5. בכל פעם שאני קוראת את כתיבתם. מתעוררות להם מחשבות. תודה על היכולת להאיר ולהעיר. המון הצלחה, (עשית לי חשק להזיע… תעסוקתית ;))

  6. טלי מקסימה ומיוחדת,
    כל הכבוד לך על המסע המרתק הן בחיים המקצועיים והן באישיים – את מהווה השראה מדהימה לכל מי שמכיר אותך וקורא את הכתיבה שלך.

    1. תודה ענקית גילה. הכתיבה נותנת לי פרספקטיבה. היומיום שלי מאוד יומיומי, כמו אצל כולם. רק הכתיבה גורמת לי לעצור רגע, ולשים לב לדרך.

  7. אוהבת את הדרך, את התובנות, את ההקבלות ואת השיתוף.
    בטוחה שתמיד תדעי להבחין בין הזמן הנכון לנשום ולהשאר ומתי הזמן להמשיך וללכת הלאה.
    בהצלחה רבה לך יקירה

  8. קראתי בשקיקה כל מילה ואת פשוט מדהימה.
    בהצלחה ענקית בדרכך החדשה, אין לי ספק שיהנו מהזיעה שלך 🙂
    ע.

  9. כל כך מדוייק בעיני. עשה אסימונים נופלים על השאר בא בטבעיות.
    פוסט מעולה כהרגלך

  10. עד היום לא ברור לי מאיפה באו הכוחות באותו יום לקום וללכת. באותו בוקר הכל היה מאוד ברור לי. ניקיתי את הבית ארזתי מזווה קטנה עם כמה בגדי קייץ וצעצועים של הילד. ויצאתי.
    יש קול פנימי שלא נותן לנו להישאר. וכן אנו משלמות על זה בזיעה.
    פוסט מקסים. תודה לך.

    1. תודה בת חן. איזו עזיבה… קצת כמו אשת לוט, טוב שלא הסתכלת לאחור. זה אותו מחיר ואותה תחושה טובה שמשלמים על נאמנות לעצמנו (מהפוסט הקודם).

  11. טלי אהובה כמה כייף לקרוא אותך. הכתיבה שלך שמשתנה. הנושאים המגוונים. הפרספקטיבה החדשה. ממש מרגישים את השיפט. תענוג.

  12. אחותי, פוסט נפלא. כמה שאת דוגמה לניהול ולא התנהלות, בכל נתיב בחייך.
    ולגבי המאמץ: החשיבה החיובית מאזנת כנראה את הזיעה שלך. אולי בגלל זה היא הופכת לשקופה ולא מורגשת לאחרים.
    בהצלחה ענקית, שמחתי לקחת חלק במסע❤

    1. תודה שירי, לא חשבתי על זה, שהאופטימיות הופכת את הזיעה לשקופה. ותודה על החלק הכל כך משמעותי שלך במסע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נערה עובדת

רוצים עוד? הרשמה לבלוג כאן

קצת עלי 

סלאשרית – ביום – מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק גלובליות, מאמנת קריירה, בשאר הזמן ולפעמים במקביל – כותבת, קוראת, פוקחת עיניים ולב, לומדת, עושה חיבורים בין אנשים, מגדלת (שתי בנות).
משתדלת לזכור שזו לא חזרה גנרלית, שהחיים זה עכשיו. נעים להכיר.

>>>>

Pinterest

פוסטים אחרונים

תודה שבאתם.

הירשמו כאן כדי לקרוא אותי

בכל פעם שעולה פוסט חדש.