“פשוט החלטתי שלא בא לי לחטוף סרטן”

שאלתי אותה איך הצליחה לסיים יפה את הנישואים שלה, למרות שבן הזוג המאוד מסודר כלכלית שלה סירב לשלם לה מזונות בהתחלה. הוא טען שהעסק שלה במגמת עלייה, ושהיא יכולה להסתדר לבד. זה מה שהיא ענתה לי. לו היא אמרה שלא תיקח ממנו מזונות, ואולי תצטרך לעבור לגור אצל אמא שלה ולהוריד לילדים את החוגים, אבל אין לה שום כוונה לגרור אותו לבית משפט. וגם לא להסתכל לו יותר בעיניים. כשהוא שלח לה הודעות נאסטיות היא לא ענתה, ורק הסבירה לו שוב ושוב בסבלנות שהיא לא תחטוף סרטן בגללו. אחרי שבועיים הוא נשבר, כי אי אפשר הרי לריב עם עצמך, וסיכם איתה על מזונות סבירים.

“גירושים מביאים אנשים נורמטיביים למצבים פסיכוטיים”

היא אמרה לי, המגשרת החכמה שהייתה לנו, שהשתאתה מכמה מהר סיימנו את התהליך. ניסיתי להבין איך זה קורה. איך בשלב מסוים, לרוב כמה שנים אחרי מסתכלים אחורה ולא מסוגלים להבין לעצמנו בעיניים בגלל הדברים שעשינו. כעס, נקמה, עלבון, בושה, חרדה. כל הרגשות האלה, לצד הפגיעה האנושה בזהות שלנו כבני זוג והידיעה המפחידה שהלבד קרוב, מוציאים מחלק מאתנו את הקמאי, התוקף והנרדף. זה שבגללו חוטפים סרטן.

“לפעמים כדאי פשוט להקשיב למה שאומרים לך”

אמרה לי המטפלת הסאטית. וזה היה game changer. כי היה מאוד מפתה בלהט התסכול להפוך את סיום הסיפור בינינו לכיפוף ידיים, למיני מצב פסיכוטי. להאשים אותו, לכעוס עליו, להתקרבן. אבל במקום זה החלטתי להקשיב לו. לדברים הברורים שאמר. לשתוק רגע. להבין שאין להם קשר אליי. הם שלו ושל מציאות חייו המורכבת. רוב האנשים לא זוכים להסבר כנה ומכבד על למה זה נגמר. אני קיבלתי כזה, והחלטתי לסתום רגע ולעבד אותו, בדיוק כמו שהמליץ דר’ וינש בספר שכתבתי עליו בפוסט הקודם שלי, וכמו שאומרת פאמה צ’ודרון ב”כשהדברים מתפרקים”. ואיכשהו, ההקשבה למסר, ההתמסרות לכאב והשקט, סוף סוף השקט הזה, יצרו לי בהירות.
שהוא הגבר של החיים שלי, וגם שמאוד ייתכן שזה לא יעבוד בינינו, כרגע או בכלל.

“מכתב שחרור”

קראתי למכתב שכתבתי לו, בדיוק מהמקום הזה. והתכוונתי בו לכל מילה. זו לא הייתה טכניקה.
בקורס executive consulting למדתי משפט של קוהוט: “מאחורי כל התנגדות, מסתתר כשל אמפתי”. זה נכון לייעוץ, ולא פחות נכון לחיים. במקרים בהם מנהלים שאני פוגשת נאטמים למסר שלי, ברור לי שהם מרגישים שלא נכנסתי באמת לנעליים שלהם. ואז אני נוקשת שוב על הדלת החצי סגורה, כדי שתיפתח, ומגייסת את מקסימום האמפתיה שאפשר, כדי לחוות את המציאות שלהם. במכתב השחרור שכתבתי לו דמיינתי שאני הוא. ניסיתי לראות את הדברים מנקודת מבטו, ואז הבנתי באמת למה זה נגמר. וכך קרה, שהמילים שכתבתי שחררו לא רק אותו. הן שחררו אותי.

“חלק מאתנו יעשו זוגיויות חדשות עם אותו בן אדם”

אמרה בראיון לאושרת קוטלר אסתר פרל, מחברת “אינטליגנציה ארוטית” ו”סיפור מהצד”.
קוטלר שאלה אותה איך זה שהיא, עם כל הידע והתובנות שלה על זוגיות, נמצאת עם בעלה כבר 35 שנים.
אז בעברית הקצת קלוקלת שלה, עם המבטא הבלגי הכבד, היא אמרה את המשפט שלמעלה, ובעצם סיפרה את כל הסיפור על רגל אחת.
היכולת הזו לשנות את עצמנו, לשחרר את הגרסה הקודמת, השיפוטית, התובענית, ולאפשר גם לאדם שאתנו להשתנות כשהנסיבות משתנות, עושה הבדל אמיתי.
רק כשעוזבים את כיפופי הידיים ואת האגו, אין סרטן. יש זוגיויות חדשות. ביחד או בנפרד.
כמו רובוטריק, מהסדרה שאהבתי בתור ילדה.
החוכמה היא להשתנות, כל הזמן, כדי להתמודד עם הסביבה.
רק ככה, אפשר לחזור ל-in a relationship, but a different one.
אז חזרנו.