“אמא של ספיר מרשה רק לבוא אליה, לא שהיא תבוא אל חברות.”

הגדולה הייתה בתחילת יסודי, וזה מה שהיא ענתה לי כששאלתי למה חברה טובה שלה לא יכולה פעם לבוא אלינו במקום שייפגשו בבית שלה. לא רציתי לחפור לה, אז התאפקתי עד אסיפת ההורים הבאה.
ושם ניגשתי לאמא של ספיר והזמנתי בנימוס את ספיר אלינו. "לא" היא אמרה מיידית. "למה?" שאלתי. "אני גרושה, יש לי איתה גם ככה בקושי חצי שבוע, אז בימים שהיא איתי חשוב לי שתהיה בבית".
וחשבתי אז שזה קצת משונה. והגדולה המשיכה לבוא לשם במקום להזמין.

"אבל אנחנו משפחה. איך לא התייעצתם אתנו?"
היא שאלה אותנו בעיניים קרועות לרווחה, כשסיפרנו לה ולאחותה על ההחלטה להתגרש. מחשבה על פרידה תמיד מציפה דילמה איומה – לחשוב על עצמך ועל מה שטוב לך, או על טובת הילדים.
כן, אני יודעת שיש משפחות שבהן גם לילדים עדיף שההורים יתגרשו, אבל כשמערכת היחסים סבירה פלוס מינוס ו"סתם" קצת חיים במקביל זה לזה, הכל הרבה פחות ברור והרבה יותר אפור.
תסתכלו מסביבכם. הרבה זוגות חיים באפור הזה. בגלל זה המעטים שלא בולטים כל כך.
וכן. די ברור שאם היינו מתייעצים איתה היא הייתה שוללת את הפרידה על הסף.
שתקתי וחיבקתי אותה.

"אני לא אתחתן בחיים"
קראו לה יעל, ועבדנו יחד בצבא כמארחות באפרופו בפארק הלאומי. היא הייתה יפה למות, עם עיניים כחולות-כחולות, וההורים שלה היו גרושים. אז זה היה נדיר. ולא הצלחתי להבין איך היא יכולה להגיד דבר כזה.
היה לי אז חבר מלא זמן, ההורים שלי מכירים מהתיכון. איך אפשר לא לרצות להתחתן בכלל?
היא אמרה שהיא ראתה מה יכול לקרות אחרי, ולא בא לה להסתכן בזה. אחרי מלא שיחות בחצות, לקראת סגירה, היא השתכנעה לשקול מחדש, אבל עדיין אמרה שתחשוב אלפי פעמים לפני.
גם איתה כנראה לא התייעצו.

"למה שלא תעשו רצף?"
הילדות חזרו ושאלו אותי לגבי הימים שלהן איתי ועם אבא שלהן. והסברתי שוב שלא יהיה רצף באמצע השבוע. כי אני צריכה לעבוד, ואיזה תפקיד שווה שייתן לי גם סיפוק וגם הכנסה כדי לקיים אותנו יאפשר לי לצאת פעמיים בשבוע יום אחרי יום?
ולא אמרתי, אבל הן יודעות, שיש לי בן זוג, ושחשוב לי שהימים שלנו יחד יהיו מתואמים.
ואותן האין רצף הזה משגע. כי כל יום כמעט הן צריכות לעבור בית. לדאוג שארזו את הדברים הנכונים בתיק, שהביאו את התלבושת הנכונה לבית הספר.
יש עוד מקומות שבהן אני מכריעה בעד עצמי. ויניקוט היה קורא לזה אולי "אמא טובה דייה".
אני קוראת לזה: "אמא לא משהו".

"את רוצה לישון אצלה היום? אבל הרגע חזרת מחמישה ימים אצל אבא."
חגים. "אמא לא משהו" מכה שנית. חזרתי מוקדם מהעבודה, אחרי הגשמת חלום הרצף שלהן בסוכות, רק כדי לגלות שהקטנה אצל הבת של השכנים והגדולה רוצה לישון אצל חברה הלילה.
ונזכרתי באמא של ספיר. שאחרי שהתגרשתי נשבעתי שלפחות בזה אהיה אחרת.
כי הילדות לא אשמות שהתגרשתי, ואני לא אאלץ אותן להישאר בבית אם בא להן לצאת ולפגוש חברות. ובכל זאת, פתאום צבט לי הלב והבנתי אותה קצת.
כי הזמן איתן כל כך מוגבל, ואיך זה שלא בא להן להיות את כולו איתי?

"היו"ר הגרוש שלי אמר לי פעם: "תתחיל לצאת הביתה מדי פעם לילדים, לפני שיהיה הסכם שיחייב אותך לעשות את זה."
לפני עשור הייתי בכנס של "החברות שהכי טוב לעבוד בהן". זו הייתה תחילת הדיבור על דור ה-Y ועל איזון בית עבודה. וזה מה שאמר שם בפאנל אחד המנכ"לים, וורקוהוליק שהתפכח.
אז יש לי הסכם. וכן, לפניו יצאתי פחות, הרבה פחות. ולא ידעתי להכין לזניה או שניצלים. והנה אני כאן. אמא נוכחת. שעושה מלא טעויות, ומנפצת לילדות את ה-fairy tale של lived happily ever after.
אבל משתדלת פשוט to live happily איתן, כאן ועכשיו.