"איזה כיף שכיף"
היא שלחה לי את הגרפיטי הזה שבתמונה למעלה עם החתולים בווטסאפ. חשבתי על זה הרבה. באמת כיף שכיף. אבל היא התכוונה לכיף מסוים. כיף פרטי, מוסתר. שלאיש שאיתה לא היה מושג ממנו. מאיש אחר שעושה לה כיף. הסימן הראשון לסדק בזוגיות הוא שאת הדברים הכיפיים מתחילים לעשות רק לחוד. נכון, גם כשטוב יש דברים שכיף לעשות לבד. אבל כשרע, את הדברים הכיפיים מתרגלים לעשות לבד. לכן קבוצות הריצה מלאות ברצים שרצים לבד, לכן איש שהכרתי הסתיר מאשתו את האופנוע הכבד שקנה. כי ידע שלא תפרגן לו כיף לבד.
"הפתעה!"
היה דרדס כזה. קונדסון. שאהב להפתיע דרדסים אחרים במתנות שהתפוצצו להם בפנים. האיש שהיה איתה שנא הפתעות. והיא מתה על הפתעות. ביום הולדת אחד שלו היא לא יכלה להתאפק והזמינה להם בהפתעה לילה במלון יוקרתי. היא גילתה לו יום קודם, והם כמעט התגרשו בדרך למלון. הוא הוציא לה את החשק לחגוג. היא הוציאה לו. בגלל ההפתעה. למה היא התעקשה להפתיע אותו? אין לה מושג. היה בה משהו שנהנה כנראה לראות אותו מתפלץ מפינוק שבכלל לא הותאם להעדפות שלו. כיף הוא אחרי הכל, דבר אישי מאוד.
"החיים זה תקופה קשה"
אמר מוטי קירשנבאום ז"ל בסרט שעשו עליו. זה משפט ענק. הוא אמר אותו בחצי חיוך כמובן. הרגשתי ככה לא מעט זמן. כי באמת יש בהם, בחיים האלה, המון מהמורות. וקל יותר שיהיה בהם קשה. כמעט מתבקש. אבל אי אפשר להמשיך כשבעיקר קשה. אז רובנו מחפשים סדקים של כיף. פתחים שדרכם אפשר יהיה לשאוף כיף נטו, לנשוף החוצה את הקושי.
"לא חשבתי בחיים שיהיה לי כיף ככה. זה כמעט לא חוקי"
אמרתי לו. ישבנו על הבר בסושיאל קלאב. ירדנו מלילה ברוטשילד 65 שהזמנו בלי סיבה או אירוע מיוחד, אחרי טיול ארוך בשדרה. זכרתי שהסתובבתי שם בשדרה פעם, עם ילדות קטנות, עוצרת בכיסא הירוק כדי שיטפסו עליו, בנדנדות כדי שיתנדנדו. לא זוכרת שהיה לי כיף אז. הרגשתי בעיקר כמו מסע אלונקות. שיש בו המון מטלות ומשימות ודאגות, ומעט רגעי סיפוק או נחת. אבל לא כיף. כיף היה משהו שאחרים עושים. לא אני. ראיתי זוגות מסתובבים שם, נטולי דאגות, ומשפחות עם ילדים שנראו קצת כמו שאני הרגשתי. משומשות. ומשפחות אחרות שנראו מאושרות לגמרי. וקינאתי בהן.
אבל עכשיו בטיול בשדרה שאפתי מנת אוויר של כיף מזוקק ישר לריאות.
"ט, כיף לי איתך."
הוא אמר לי, בפעם המי יודע כמה. ניסינו לחשב כמה פעמים אמרנו את המילה הזאת מאז שאנחנו יחד. יותר כנראה ממה שאמרנו אותה חיים שלמים. הייתי חייבת איכשהו לפרק לעצמי את הכיף הזה. מה יש שם בנוסחה שעובד הפעם? כי זה לא רק איתו. כיף לי בכלל.
וזה מפתיע. כי שנים לא תפסתי מעצמי אדם כיפי. והיה לי כיף לעיתים רחוקות יחסית.
אז מה עושה עבורי את ההבדל?
כנראה זו קודם כל היכולת לזהות כיף, ולהוקיר אותו. להבחין בו. ברגעים הקטנים האלה, במילים שנאמרות, בתחושה על העור, בנחת שמתפשטת בגוף כשמשהו נמצא לגמרי ב-flow, כמו שקוראים לזה בפסיכולוגיה החיובית. ואת הכיף הזה אני צוברת לרגעים הקשים, שלא נעלמים כמובן.
חוצמזה התחלתי להקיף את עצמי באנשים כיפיים. אנשים שעושים לי טוב, שאפשר להיות לידם מי שאני, ולעשות איתם חיים.
והכי חשוב – לא חיכיתי לכיף שיגיע. הבאתי אותו בעצמי. לא עשיתי לו outsource. כי בזוג או ביחד, הכיף שלי הוא קודם כל באחריותי.
ועניתי לו: "ר, כיף לי נקודה".
18 תגובות
כתיבה יפה ומדוייקת. ואולי זה הכל בדרך שבה אנחנו רואים את הדברים, ובעצם הכיף היה גם פעם ולא הבחנו בו?
תוד אלי. אצלי הרוב לא היה כיף לא מעט שנים.
כמו תמיד מדייקת כל כך ❤
תודה עידיתוש!
ככ מזדהה ומבינה על מה את מדברת. הכרתי משהי שאת כל הכיף עשתה עם חברים, חברות, איתי. כמובן שהיא גרושה היום. לא נשאר בזוגיות ההיא שלה, כמעט כלום, חוץ ממלא גדול – ילדה מהממת ונפלאה.
אני מזדהה מצד הכיף, וטפו טפו, למי שמאמין, וחסוך שלא יחסר, אז אומרת טפו – מקסימום לא יעזור. מכירה את הכיף. על הכיסא הירוק בשדרה עליתי, והצטלמתי יפה יפה, כי מי שצילם אותי מאפשר לי להינות ולהיות אני, וככה זה היה מהרגע שהכרתי אותו. בכל זוגיות יש קשיים, יש חובות, יש הרבה לא כיף. אבל, כשרגעי הכיף קימים, הם יקרים, והם נשמרים, לעיתים ככ קרוב לגוף, הם הופכים לעור שני. שרק ימשיך הכיף.
אחחחח… הכיסא הירוק. מדמיינת אותו עם הבלונד הילדי והשיקי שלך. זכית בלא מעט רגעי כיף. כן ירבו.
כתבת מקסים. החיים בעיקר מורכבים..
..הגענו לתקופה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו להתעורר על החיים. וזה דיי מדהים.
הכי מדהים בעולם, סוג של wake up call שאסור לפספס!
עוקבת אחרייך כבר זמן מה, סיפור ממש דומה (מפחיד עד כמה אנחנו לא מיוחדות:), בזוגיות שניה, אהבה שפשוט (ומורכב, ומדהים) – פשוט כיף לנו בה. תודה על הפוסט ועל הכתיבה היפה כל כך.
המון תודה ליבי ונעים ממש להכיר!
כיף לקרוא את הפוסט…
כיף זה עניין יחסי, שונה בין האנשים ומשתנה עם השנים.
לפעמים זה כיף קטן ולפעמים זה כיף גדול.
מבחינתי,
חשוב לדעת ולהעריך בזמן שכיף לנו.
תודה ע. כיף הוא בהחלט יחסי, והכי חשוב (כמו שלמדתי מאיש אחד ששתינו אוהבות במיוחד) להבחין בו ולעצור לידו.
איזה כיף הפוסט שלך:)!
כיף זו תחושה/הוויה שיכולה להיות מאוד מתעתעת. כתבתי פעם על המילה כיף. מילה כזו גם של ילדים שמאפשרת להם "לסגור עניין" ולא ממש לפרט לנו ההורים איך היה בגן או בבית הספר. לפעמים טמון בה הרבה כאב ותסכול והיא הכי לא כיפית שיש.
מזדהה מאוד עם הסצנה בשדרות רוטשילד. הייתי עומדת בסיטואציות האלו ופשוט מרגישה שבעיקר לא תמיד כיף לי. הכיף היחידי היה לראות את הילדים שלי בכיף שלהם, אבל משהו בכל ההוויה הזו לא היה לי כיף.
היכולת להרגיש כיף טהור כזה שנוגע, קשורה כמו שכתבת להרבה דברים שאנחנו עושות בידיעה ברורה שהם יעשו לנו כיף. וכשיש לצידנו אהבה אמיתית הכיף הזה רק מועצם. זה עושה נעים, עושה אותנו מאושרות. עושה לנו טוב.
איזה כיף שכיף לך:)
תודה תמרי. איזו תגובה כיפית. נכון. זוכרת את הפוסט שלך על כיף. זו מילה מורכבת. ואהבה היא באמת מכפיל כיף חשוב.
פוסט מהמם טלוש 🙂 בשבילי כייף זה יותר מסטייט אוף מיינד, זה מימד חיים עם חוקים משל עצמו שכשמבינים אותם אפשר פשוט לחיות על פיהם ולא לעבור למימדים אחרים, פחות נעימים.
מעניין העניין הזה של מימדים. קפה מתישהו להעמיק בזה?
בתור מי שגדלה על ברכי המשפט " החיים זה לא פיקניק" אני מאד מזדהה.
אויש. איזה משפט מבאס. איזה כיף שהוא כבר לא דומיננטי ברפרטואר. תודה ריבי!