“חשוב לי מאוד שתיקחי שבועיים חופש לפני שאת מתחילה. את תזדקקי להם.”

היא אמרה לי לפני 6 שנים. המנהלת שלי בארגון שנכנסתי אליו. ולקחתי כמובן. ועשיתי חיים משוגעים. ובאמת הזדקקתי לזה. בדיעבד. אבל זה קצת כמו לומר לאמא בחודש תשיעי לצבור שעות שינה, כי בקרוב לא יהיו לה. זה לא מחזיק מים. לארגון שעזבתי אחרי 11 שנים היה קצב נינוח למדי. ארגון ותיק ומסודר יחסית, בשוק היפר תחרותי אבל עם צמיחה מוגבלת. הייתה שם תחלופה נמוכה של עובדים, והכרתי אותו מצוין – אנשים, תרבות, תהליכים. בעוד מרבית החברים שלי משם המשיכו לחברות לוקאליות דומות, אני, בהיותי המתאבדת השיעית שאני, נכנסתי לארגון שונה לגמרי. הייטק אינטנסיבי, גלובלי 24/7, בשוק פוטנציאלי אדיר עם תאוות גדילה. אלה היו אזורי זמן שונים לגמרי, שרק במקרה לשניהם קראו "ארגון".

"עשיתי טעות ענקית"

חשבתי לעצמי כל יום בחודשיים-שלושה הראשונים שם. היה לי קשה לקום לשם בבוקר. עד כדי כך. המנהלת שגייסה אותי עזבה די מהר, אנשים שפגשתי סיפרו לי שהרבה לפניי התייאשו והלכו, ושאולי התפקיד מיותר. היה לי קשה להפוך מזו שפונים אליה בשאלות ותמיד יש לה תשובות וזיכרון ארגוני, לזו שאין לה מושג, וכל הזמן רק שואלת ושואלת. ואז, דווקא כשכמעט הרמתי ידיים, פתאום התחילו להגיע סימנים מעודדים. אנשים שחייכו אליי במסדרון. מישהי שאמרה לי אחרי שולחן עגול שפעם ראשונה בקריירה שלה שהיא פוגשת HR שאשכרה מחייכת ואכפת לה מעובדים. מישהו שאמר שתהליך ניהול הביצועים החדש שינה את הדרך שבה התייחס לעובדים שלו. והתחלתי להיזכר למה באתי לשם, ולמה שכרו את שירותיי, ולהרגיש בבית. הג'ט לג הבין ארגוני התחיל להסתדר, וחזרתי לעצמי.

"ג'ט לג הוא הפער בין מערכת הזמן שאנו מורגלים בה, לאזור זמן אחר שבו מחזורי הערות והשינה מתקיימים בשעות אחרות"

קראתי על ג'ט לג לפני שנסעתי לנסיעת עבודה ארוכה לארצות הברית. זו הייתה פעם ראשונה בטיסה ארוכה כל כך לפני עבודה אינטנסיבית, ורציתי להבין מה עומד לעבור עליי. הרבה זמן אחרי שחזרתי, השינה עדיין לא הסתדרה לי. וחשבתי על כמה מורכב זה לעבור בין מערכת זמנים אחת לאחרת, בארגונים או ביחסים, וכמה פעמים בחיים אנחנו נדרשים או מכריחים את עצמנו לעשות את המעברים האלה, שכרוכים בכל כך הרבה תופעות לוואי. ובאיזו מידה הם שווים, המעברים, את נדודי השינה, הדיסאורינטציה והמיגרנות.

"אין ביחסים שלנו סימטריה. אני חושבת על יציאה מהבית והוא עוד עמוק בפנים"

היא תיארה לי במילים שלה את הג'ט לג עם האהוב הנשוי שלה. הם היו יחד כבר תקופה לא קצרה. ולא הייתה לו שום כוונה לצאת מהבית. למה לו לצאת בעצם, כשהוא יכול ליהנות משני העולמות – להיות איש משפחה למופת רוב הזמן, ולחזור להיות נער כשהם יחד, כמה שעות בשבוע? היא הייתה כבר ערה לגמרי בגוף, והראש שלה היה באזור זמן עתיד. האהוב שלה היה באזור זמן הווה, בלי שום הצהרה על כוונה לעבור לאזור הזמן שלה. והיא הייתה צריכה לבחור אם אזור זמן עתיד הוא האזור שלה, בלי קשר אליו, או שבלעדיו גם היא תישאר באזור זמן הווה.

"קחי מלטונין בבית מרקחת. זה יקצר לך את הג'ט לג"

הציעו לי כשחזרתי. ולא לקחתי. כי נזכרתי בארגון הזה, ובחברה הזו שלי עם האהוב הנשוי. וחשבתי על זה שהרבה פעמים המלטונין הכי טוב לג'ט לג המנטלי הוא טבעי לגמרי. קוראים לו זמן. וכמו שאמרה הכתובת בשירותים בטירונות שעשיתי בג'וליס – עוד לא נולד המניאק שיעצור אותו.

צילום: אילן אלוני ז"ל