"פרסונה נון גרטה"
"הוא אמר שאני פרסונה נון גרטה ב-סייטים".
היא ישבה מולי, מנהלת בכירה בארגון שרק
נכנסתי אליו כמנהלת משאבי אנוש
בתפקיד ראשון. את המשפט הזה אמר לה
בשיחת המשוב השנתית כמה חודשים קודם
המנהל הישיר שלה (הלקוח הפנימי שלי).
המנהל הזה מנכ"ל היום בארגון אחר.
אני, כמו לא מעט א.נשים בארגון,
עוד הייתי מוקסמת ממנו בשלב הזה.
מהכריזמה, מהשליטה בפרטים.
סירבתי להאמין שמשפט כזה יצא לו מהפה.
עוד יותר התקשיתי להאמין שהאישה
שישבה מולי עדיין עם דמעות בעיניים
כשהיא מדברת עליו. חשבתי בלב –
"בטח עשית משהו להרוויח את זה",
ו"תתבגרי כבר, עבר רבעון!".
עברו כמה חודשים והבנתי.
זה לא היה משפט אחד,
זה היה דפוס התנהלות רעיל.
"את טובה רק בעבודה עם מנהלים בדרג ביניים"
אמר לי סמנכ"ל אחר, בשיחת משוב
שהלכה איתי שנים אחרי.
העזתי לאתגר אותו על המשוב הזה.
סיפרתי לו על מקבילה שלו בצוות ההנהלה,
מנוסה ממנו בהרבה,
שעובדת איתי בשותפות מדהימה,
והזכרתי לו גם תהליך גישור שהובלתי
ביניהם, שאשכרה איפשר לביזנס לתפקד.
אבל לאיש המגה מוכשר הזה,
עם הכריזמה המתפרצת,
לא היה צורך בעובדות שכללו עבודה
אינטנסיבית וטובה עם דרגי ניהול בכיר.
הייתה לו תזה לגביי.
וגם לגבי לא מעט אחרות.ים.
מנהיגות לא מודעת היא לא בעיית אופי, היא סיכון ארגוני
כל אחד ואחת מאיתנו נושא.ת על הגב
משפטים רעילים שנאמרו לו.
את המשפט שבכותרת של הפיסקה הזו
לא אני כתבתי.
הוא כתוב בספר
The Devil Emails at Midnight: What Good Leaders Can Learn from Bad Bosses
מאת Mita Mallick, שעוסק בנזק
שנגרם ממנהיגות לא מודעת. מליק מתארת
13 מקרים אמיתיים שקרו לה עם טיפוסי
"מנהיגים" כאלה. הספר כולל תקשורת
יומיומית איתן.ם, (בעיקר מיילים והודעות),
ורגעים קטנים של לחץ, עייפות או אגו.
כאלה שלכאורה עלולים להתפלק לכולנו.
מנהיגות נבחנת לא בכוונות, אלא בהתנהגות, ובעיקר ברגעי חולשה
שם הספר – "השטן שולח מיילים בחצות"
(הרפרנס הוא כמובן דמותה של
מירנדה פריסטלי מהספר והסרט
"השטן לובשת פראדה") מתאר את הרגעים
שבהם מנהל.ת שולח.ת תגובה אימפולסיבית,
כוחנית או מזלזלת,
ויוצר.ת נזק ארגוני ואנושי ארוך טווח,
לעיתים בלי להיות מודע.ת לכך.
כן. רוב המנהלות.ים הרעילות.ים
הם לא א.נשים רעים. המנהלות.ים
שמתוארים בספר הן.ם חכמים, מקצועיים,
בעלי הישגים, אפילו מבריקים.
אבל הם חסרי ויסות עצמי,
מודעות להשפעה שלהם, הבנה של
איך עובד כוח רגשי בארגון.
(גם שני הסמנכ"לים שתיארתי למעלה
הם א.נשים טובים. הייתי בכיף יושבת
איתם לבירה בנסיבות אחרות).
הספר מראה שוב ושוב, שאותה פעולה
שמנהל.ת חווה כ”בקטנה” –
נחווית על ידי העובד.ת כאירוע משמעותי,
אפילו טראומטי.
וואלה. לא מזמן הסמנכ"ל שאמר לי:
"את טובה רק עם מנהלים בדרג ביניים"
שלח לי ווואטסאפ, עם איתות
לבקשה להיפגש. כשסירבתי בנימוס
הוא הסתקרן למה. הזכרתי לו את
המשפט הזה, שהלך איתי שנים.
הוא ב א מ ת התקשה להיזכר שאמר אותו.
13 טיפוסי המנהלות.ים הרעילים
שמתוארים בספר (מניחה שתזהה.י פה
חלק מהמנהלות.ים שפגשת לאורך הדרך,
או שחלילה תזהה.י את עצמך…)
- הבוס שמעולם לא היה לו זמן בשבילך… חוץ מאשר בחצות (על שמו קרוי הספר, פולשני-בלתי זמין כשצריך)
- הבוס שלא רצה לקרוא לי בשמך, אז המציא לך שם אחר (מוחק זהות, זלזול אישי במסווה של הומור)
- הבוס שנרדם בכל ישיבה (מנותק, נוכח פיזית, נעדר מנהיגותית)
- הבוס שריחף כמו הליקופטר, ונהנה לעשות מחדש את העבודה שלך (מיקרו מנג'ר, שמוחק אוטונומיה)
- הבוס שצעק “זאב, זאב” – כי הכל היה דחוף (בוס החירום המתמיד, שוחק אמון בגלל בהילות אינסופית)
- הבוסית ששלטה באמצעות פחד, כשהיא יושבת על כסא המלכה ואוחזת בכתר (בוסית פחד ושליטה, אגו, כוח וטריטוריאליות)
- הבוס שהעניש על כך שהיית בהריון (בוס מעניש חיים, מפלה סביב הורות וגוף)
- הבוס שהיה נחמד בצורה יוצאת דופן, אך חסר יכולת בתפקידו (חביב אך כושל).
- הבוס שהיה מלא בפוזיטיביות רעילה ("הכל בסדר" – הכחשה במקום מנהיגות).
- הבוס שאהב לרכל על כולם (בוס הרכילות, ערעור אמון דרך אינטימיות מזויפת)
- הבוס שאהב את אור הזרקורים ולקח קרדיט על ה כ ל (בוס הקרדיט, אגו, ניכוס הישגים)
- הבוס שהטיל ספק בנאמנות שלך, וקרא לך חולדה (בוס החשד והפרנויה – איום, השפלה, חוסר ביטחון).
- הבוסית האבלה שלא הצליחה להיות עם הצוות שלה (הבוסית הלא נוכחת, במצוקה אישית שלא מטופלת מנהיגותית).
מה הספר מלמד על ניהול דרך 13 הטיפוסים?
- כוח ניהולי מגדיל כל מיקרו התנהגות: ניהול גרוע הוא לא תמיד "מחוות גדולות" של צעקות או השפלה בפומבי. לפעמים הנזק נגרם דווקא דרך ניסוח קר, ביטול של הדברים שלך, שתיקה מכוונת, העוויית פנים או "רק שאלה" שחותרת תחת סמכותך או מערערת עליה.
חשוב לזכור – ככל שאת.ה מתקדמ.ת בסולם הניהול, כל מילה שלך נושאת משקל רגשי וארגוני רב יותר. - היעדר עצירה גורם לרוב הנזקים של ניהול רעיל: רבים מהמקרים בספר מתרחשים כשהמנהל.ת עייף.ה, לחוץ.ה, מרגיש.ה מאויימ.ת ושולח.ת תגובה מיידית. הבעיה לא טמונה בכעס עצמו, אלא בהיעדר העצירה.
- פחד שקט פוגע בביצועים יותר מצעקות גלויות: ניהול רעיל יוצר פחד. דרך צפייה בדפוסי התגובה החוזרים של המנהל.ת, הצוות לומד: מה לא לומר, מתי לשתוק, איך לא לבלוט.
כך נוצרת תרבות של הימנעות, הסתרת טעויות, שחיקה שקטה. בארגון האחרון שעבדתי בו ישיבות הנהלת הסייט היו שקטות, כי המנהל לקח את כל האויר בחדר, היה ברור שמי שידבר בהן יסתכן באי הסכמה במקרה הטוב, ובביוש או בתיוג שלילי במקרה הרע. (החוויה הזו האיצה את היציאה שלי לעצמאות, אז אני חייבת לו תודה). - חוסר עקביות שוחק אמון: עובדות ועובדים לא מחפשים שלמות, רק וודאות ויכולת לייצר קשר בין סיבה לתוצאה. ניהול רעיל מתאפיין בשינויי כיוון לא מוסברים, תגובות שונות לא.נשים שונים, הבטחות שלא מתקיימות. למנהל.ת רעיל.ה יש הטיות והעדפות ברורות לחברי צוות שונים, וחלק מהכוח שלהם.ן נובע מכך שהם בלתי צפויים.
- אגו בא על חשבון הקשבה: הרבה מהמקרים המתוארים בספר מציגים מנהלים שחייבים להיות הכי חכמים בחדר, מתקנים במקום להקשיב, ומגיבים במקום לשאול. אין מה לדבר כי הם לא מקשיבים. It's their way or the highway. התוצאה – הצוות מפסיק לחשוב בקול רם.
אז איך לזהות ניהול רעיל?
הספר לא מציע צ'ק ליסט, אלא יותר ניסיון לשים לב לדפוסים.
- זיהוי דרך מצבי לחץ: ניהול בעייתי לא נחשף בשגרה, אלא כשמשהו משתבש – ברגעי טעות, קונפליקט, עומס או איום. ברגעים אלה, כדאי לשים לב לשפה, שהיא אינדיקטור תרבותי. משפטים כמו: “ברור ש…”, “אין לי זמן להסברים”, “פשוט תעשו” הם ביטויים של שליטה, לא של הובלה.
- זיהוי מוקדם דרך תשובות מעורפלות: בראיונות או בכניסה לארגון כדאי לשים לב לאופן שבו המנהל.ת מתאר.ת קונפליקטים, טעויות וכישלונות. אם הכל "תמיד מצוין" – זה חתיכת דגל אדום.
נתקלת במנהל.ת כזה – מה לעשות?
הספר מביא מסר מציאותי, חד ומפוכח.
אין טעם לנסות “לחנך”. מי שחסר.ת מודעות,
לרוב לא יגיבו טוב למראה ישירה שתוצב
מולם, בטח לא ממי שמדווח.ת להם.ן.
ההמלצה היא לנהל את עצמך, לפני שתנהל.י את היחסים.
פרקטית זה אומר:
- לקרוא דפוסים במקום לפרש כוונות – להימנע מהצדקת יתר: “הוא לא התכוון”, “זו תקופה לחוצה”. אם ההתנהגות חוזרת על עצמה, מולך ומול אחרות.ים בצוות, זו סביבה, לא אירוע.
- לתעד, להתנסח באופן שקול, לבצע בחירה מודעת מתי ואיך להגיב, להבין מהם גבולות ההשפעה.
- להכיר בכך שיש סביבות שלא משתנות.
הספר לא קורא לעזיבה אימפולסיבית,
אבל כן מדגיש את החשיבות של בחירה
מודעת, במקום שחיקה שנובעת מהכחשה.
5 תובנות לסיום
- מנהיגות לא מודעת היא לא בעיית אופי, היא סיכון ארגוני: ניהול רעיל כמעט תמיד מוסתר מההנהלה. הנהלה פרואקטיבית תבין שתפקידה לייצר סביבה מוגנת ובטוחה לעובדים. היא תאתר ניהול רעיל דרך תשומת לב לדפוסי תקשורת, לא דרך KPIs. ארגון שמגן אוטומטית על מנהלים “חזקים” פשוט מתעלם מהשלכות העומק של ניהול גרוע.
- לניהול רעיל יש השפעה אדירה על התרבות הארגונית (שמאפשרת ומעודדת / מסכלת ניהול רעיל) ועל הביצועים העסקיים: מנהל.ת רעיל.ה אחד.ת עלול.ה לנטרל צוותים מצוינים.
- רובנו לא נתלונן על ניהול רעיל, פשוט נעזוב. לכן ראיונות עזיבה ושולחנות עגולים לא יועילו. רק תשומת לב עקבית לרמות המחוברות, לעזיבות וולונטריות, לבקשות לניודים.
עוד רעיון של המחברת: לעשות ראיונות עזיבה רק חצי שנה או שנה אחרי העזיבה. אז הסיכוי שאדם יהיה גלוי לגבי סיבת העזיבה עולה. - ככל שהסביבה העסקית תהפוך לחוצה יותר ויותר, כל פיתוח מנהלים, 1:1 או בתוכנית קבוצתית, חייב לכלול עבודה על מודעות, ויסות והשפעה רגשית, לא רק "כלים".
- בסביבה רעילה, עזיבה היא לא תבוסתנות, היא בחירה מודעת באיכות חיים.
6 תגובות
כמו במקרים רבים את מזקקת את היכולת לאבחן מצבים ומאפשרת להמשיך וללמוד ולהתפתח גם שאנחנו חושבים שראינו הכל.
תודה
תודה רבה בועז היקר.
כרגיל סיכום משובח שנותן תמונה יותר מדוייקת .
תודה רבה גיל
מנהלת בית ספר שאמרה למורה ותיקה ומנוסה עם רקורד הצלחות: את כל הזמן מתלוננת, למה את רק שלילית? אף אחד לא רוצה לעבוד איתך (אבל לא סיפקה מספיק דוגמאות ולא ענתה על השאלה: מדוע לא בוצעה שיחת בירור באותם המקרים) המשפט המפתח: חינוך כיתה הוציא ממך צדדים שליליים. כל זאת אחרי שאותה מורה פרסה בפניה בקרירות את הסיבות מדוע היא רוצה לפרוש מהחינוך. כשברור שאין לה מורה טובה יותר להכניס במקום.
מצטערת לשמוע שאותה מורה / את עברת את זה. לגמרי נשמע כמו ניהול רעיל.