אהבה בזמן קורונה

לא מעט זמן האמנתי שאהבה זה כואב. ושלא ייתכן מצב שיאהבו אותי ככה, עם מוח מתוכנת כמו שסיפרה האישה מהפוסט של יובל. חשבתי שהתכנות הזה אפשרי רק אצלי.
דווקא כשכמעט הרמתי ידיים, אחרי הסגר הראשון, פתאום הוא הגיע. כמו בשיר הזה של ריטה, “יום אחד זה יקרה…”
זה קרה עם “היי” מינורי באפליקציה (שכמעט נפסל עליו, עד שראיתי את התמונה והתיאור בפרופיל), בלי רעש וצלצולים, בלי מסעדות (טוב נו, הספקנו לצאת לאיזה שתיים שלוש), בלי חו”ל, בלי ורדים, עם אפס אגו ואפס משחקים. ועם כימיה פסיכית. וקשב מוחלט.
ומוח מתוכנת, בדיוק כמו שרציתי.

Unlearn

“Unlearn” הוא מונח חשוב בלמידה, בעיקר למידת מבוגרים. פירושו פרידה מידע מוכר ומהנחות יסוד, לטובת כניסה של ידע חדש ורלוונטי.
אהבה התגלתה לי כאחד התחומים שלא פשוט לעשות בהם unlearn.
זה מוזר, כי לכאורה “לטוב מתרגלים מהר”, אבל כשהגיע האהוב שלי עם המוח המתוכנת שלו אחרי לא מעט התנסויות מורכבות, עלו בי כמה שאלות לא פשוטות, שקצת מזכירות את “תסמונת המתחזה”:
“האם אני ראויה לכל הטוב הזה?”, “איך זה הגיוני שהוא שמח כשאני מעלה תמונות שלנו יחד?”,
ובעיקר – “יכול להיות שהוא אשכרה אוהב לאורך זמן גם את הגרסה ה-הרבה פחות פוטוגנית שלי,
זו שחיובית לקורונה, מרכיבה משקפיים לנהיגת לילה, אוכלת מהר, תמימה על גבול הנאיבית, לא יודעת להחליף פנצ’ר לבד, מדוכדכת לעיתים ועם ריח של בוקר בפה כשהיא קמה?”.

Touchwood וכאלה – בינתיים התשובה לכל השאלות האלה היא כן. כן. כן.