קפיצת גדילה
מהרבה דברים פחדתי כאמא טרייה. למשל: מהאחריות המטורפת וממה שמיכל החברה המתה שלי כינתה פעם: “העובדה שאי אפשר יותר לצאת לסיגריה בלי להודיע לאף אחד”, לא שאי פעם עישנתי.
אבל הדבר שהכי יראתי ממנו היה קפיצות הגדילה. הימים שבהם הגדולה ליטרלי עברה לגור עליי, ולא שחררה עד שינקה ממני את החיים. היה בקפיצות הגדילה אוסף של דברים שאני פחות מחבבת: חוסר שליטה, תלות מוחלטת של הצד השני בי ורעב בלתי נגמר.
מודל הלהבות
יובל אברמוביץ’ כתב לפני כמה שנים ב”הרעיון”, שכל אדם צריך כמה מקורות הכנסה, כמה להבות בגז שלו. בזמן הקורונה למדו את זה על בשרם כל מי שעבדו בתחומי התיירות, האירוח וההסעדה. גם הרצאה ששמעתי מייד אחרי הגירושין, על כך ש-70% מהגרושות מאבדות את חצי הדירה שלהן תוך 3 שנים מהפרידה, הדהדה לי טוב בראש. החלטתי שהגיע הזמן להתנהג קצת יותר כמו מבוגרת אחראית ולהוסיף לגז שלי עוד להבה. “קח לך אישה וקנה לה בית” – שר אריק איינשטיין. אני פחות האמנתי בציטוט הזה. הייתי יותר בקטע של קרן פלס, “אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב”. אבל לקח לי זמן.
“את לא נורמלית”
הוא אמר לי, כששיתפתי אותו שאני שוקלת לקנות דירה להשקעה עם ליווי מקצועי. “למה לשלם על זה? אנשים עושים את זה כל הזמן בלי ליווי ומרוויחים. אני אעזור לך”.
ודווקא בגלל שאני יודעת כמה הוא אוהב ומפרגן ומרים לי תמיד, גם אני לא הייתי בטוחה שאני נורמלית. למה לי להיכנס עכשיו לנדל”ן, להתעסק עם משכנתא, שוכרים, ניירת ואדמיניסטרציה שאני שונאת כל כך?
ועוד לשלם למישהי שתלווה אותי בתהליך המורכב הזה?
“יאללה, צאי לתקוף”
אבל המישהי שבחרתי ללוות אותי היא לא סתם אחת. היא מור פלד*. ומור אשכרה לא רואה ממטר. היא אוכלת חוזים, סימולציות משכנתא ותוכניות אדריכליות לארוחת בוקר.
מור ניהלה אותי כמו שאיש לפניה לא העז, בנחישות וברגישות: הרימה אותי כשהייתי בטוחה שאני לא יכולה יותר, דירבנה אותי כשאמרתי לה שהמשרה המאוד מלאה שלי לא תאפשר את עבודת הרגליים המאומצת שהשיטה שלה דורשת, והנחיתה אותי לקרקע המציאות כשכמעט התפתיתי להחלטות אימפולסיביות
מור מסיימת כל תכתובת ווטאסאפ במשפט שבראש הפסקה, עם אימוג’י של להבה ושני אימוג’יז של חרבות. לקבוצת הוואטסאפ שלנו היא קראה בשם המפוצץ: “מבצע דירה לכל ילדה”.
מבצעים אני אוהבת. ואת הילדות גם.
ואיכשהו, זה עבד.
חודש וחצי מתחילת התהליך, מצאתי את עצמי עם להבה נוספת, בצורת דירה.
“אמא, אז עכשיו נהיה עניות?”
שאלה אותי הקטנה, כשאמרתי לה שבחודשים הקרובים נצטמצם קצת, כי יש הוצאות על שיפוץ ועורך דין ומתווך ויועץ משכנתא ומס רכישה.
הסתכלתי עליה ואמרתי לה: “נהיה עכשיו קצת מצומצמות, כדי להיות אחר כך יותר מורחבות”.
והסברתי לה על מודל הלהבות, על עצמאות כלכלית ועל תודעת שפע.
עוד לא בת 13, היא כבר קצת רגילה להרצאות החצי רוחניקיות של אמא שלה.
היא הקשיבה בתשומת לב, ואז נצצו העיניים הממזריות שלה, והיא אמרה:
“טוב, אז רק תבטיחי לי שכשתמותי איה תיקח את הדירה החדשה, ואני את זו שלנו”.
ונזכרתי באחותה הגדולה, היונקת לשעבר. וחשבתי שגם אם הקפיצה לא תמיד נוחה, ויש בה חוסר שליטה, ותלות, ורעב בלתי נגמר, התוצאה שלה היא תמיד אחת – גדילה.
* – אם קיבלת חשק לדבר עם מור פלד – ספרי לה שהגעת דרכי.
4 Responses
המשפט הזה נשמע לי מוכר: ש-70% מהגרושות מאבדות את חצי הדירה שלהן תוך 3 שנים מהפרידה 🙂
כמה שאני שמחה לקרוא את הפוסט הזה. את אלופה, באמת ואיזה יופי שעשית את הצעד הזה
בהחלט עברת לי בראש במשך כל התהליך הזה. שהתאפשר בין היתר בגלל הכסף שחינכת אותי לשים בצד:)
כרגיל כתבת מהמם. אוהבת את מודל הלהבות, החרבות בין השיניים, הלצאת לסיגריה והחברה המתה. אני אהיה לי גג. אהבתי את קרן ואותך יותר. תתחדשי אלופה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוהבת אותך דיתוש. גג שאת:)