"את עושה חשק להתגרש".
"אני? השתגעת?" אני שואלת אותה. "לא השתגעתי בכלל" היא אומרת. "אני רואה את החיים שלך ובא לי כאלה לעצמי". קטע. אחרי שעברת גירושין, אנשים רואים בך כותל, ובמקום להכניס בך פתק הם מספרים לך על החצר האחורית של חיי הנישואים שלהם. ההצצה לתמונות מחיי הנישואין שלהם חושפת חיים מתוך אינרציה, בן זוג שהפך מזמן לשותף לדירה או לחייל שרץ לצידם, מזיע ובלי מימיה, העיקר שהאלונקה לא תיפול. חלקן מוצאות סידור בחוץ, חלקן החליטו לוותר על חלק מהותי מעצמן כדי להשאיר את האלונקה על הכתף. ויש כמובן את אלה שנשואות באושר אמיתי. לא המון. גם לי בפרוספקט היה כתוב: ""Happily ever after". אבל תכלס, הסטטיסטיקות נגדנו.
אחד מכל ארבעה זוגות בישראל מתגרש. בחלק מהערים אחד מכל שניים. הגיל הממוצע של הגברים המתגרשים הוא 42. של הנשים 38. ויש יחס ישיר בין רמת ההשכלה וההכנסה לבין אחוזי הגירושין. אז אני לא ממליצה ואין לי שום כוונה לעשות חשק. אבל המספרים גורמים לי להרגיש פחות חריגה.
"אין לי בעיה עם מערכות מונוגמיות. אבל רק כשהן מתקיימות מבחירה מודעת"
ליום ההולדת הראשון שלי כגרושה הזמנתי את מאשה הלוי חוקרת יועצת לזוגות ולמשפחות על דפוסי זוגיות אלטרנטיביים למונוגמיה, וביניהם פוליאמורה (ריבוי אהבות), נישואים פתוחים, חילופי זוגות ועוד.
To make a long story short, מאשה מציבה סימן שאלה גדול על הנישואים הקלאסיים, לאותו בן זוג מגיל עשרים פלוס עד המוות. כי מה הסיכוי שמקצת אחרי הצבא ועד סוף החיים, אדם אחד יספק את כל הצרכים שלך ויתפתח בכיוון דומה לשלך? הסטטיסטיקות שהיא מציגה מראות שלפחות 70% מהאנשים בוגדים בבני זוגם, כלומר המערכת הרווחת יותר מנישואים לשימור המונוגמיה היא בגידה.
"גירושין זה סטארט אפ."
הוא אמר לי כשישבנו זה מול זה על בירה בים בשבת אחת, זמנית נטולי ילדים ודאגות. זה סטארט אפ כי כל סוף שבוע שני הגוף שלך והנפש שלך ברשותך, כי באמצע השבוע חצי מהימים את מושכת בעבודה בלי נקיפות מצפון מזה שמחכים לך בבית, כי את מרבית ההחלטות לגבי עצמך ולגבי אורח החיים שלך את מקבלת לבד, על בסיס עניות דעתך הקובעת. וכשאת פוגשת את הילדות, יש לך הרבה יותר סבלנות מפעם. כי את יודעת שהזמן מוקצב והשעון מתקתק, וכמעט אין דברים שאת רוצה לעשות ולא מספיקה. ואם החיים שלך מלאים יחסית בעיסוקים, חברים ואהבה, את מחכה לסופי השבוע בלי הילדות כמו שאת מחכה לסופי השבוע איתן, וחצי שבוע מרגישה בת חצי או שליש מגילך, רק עם השכל של היום.
"ניסועין"
קראה החוקרת עמיה ליבליך למצב שבו בני זוג גרים בשני בתים נפרדים, ונוסעים לפגוש זה את זה כשמתאים. בפרק ב' אין לחץ. כבר הוכחת בעבר שאת marriage material, ממש לא דחוף לך לחזור על זה.
אם אחרי הפרידה מזדמנת לך זוגיות, זה כבר לא מסע אלונקות. אין שם מאמץ מיוחד. יש לך פיזית ונפשית את הפינה שלך. וכל יום בוחרים זה בזו מחדש, אין ילדים משותפים או רכוש משותף שיכבידו על ההחלטה לסיים את זה, אם וכאשר יגיע תאריך התפוגה.
ויש גם געגוע, והמון ערנות וקשב לעצמך ולצד השני. אם עשית עם עצמך עבודה, את באה ליחסים האלה כמו שאת, בלי משחקים, וגם הצד השני כבר די פתור וסגור עם עצמו. וזה הסטארט אפ.
כי את ממציאה את עצמך מחדש עם אדם חדש, והופכת להיות בת זוג אחרת, טובה משהיית.
"אז איך הזוגיות שלך?"
באייטיז היה מדור ב"מעריב לנוער" שקראו לו: "בחן את עצמך". כל מה שהיית צריכה לעשות כדי לדעת האם את קלילה וזורמת או קשוחה ונוקשה, טיפוס של קיץ או של חורף, היה להקיף בעיגול תשובות לשאלות אמריקאיות. מאשה סיימה את ההרצאה שלה בשאלה נוקבת אחת: "האם בזוגיות שלכם אתם מרגישים אהובים, מוערכים, בטוחים וחופשיים?" אם כן , המשיכו בדרככם הטובה.
אם לא, תשאלו את עצמכם מה הלאה.