"אמא, את מתחרטת על משהו?"

ישבתי מול הגדולה שלי וסיפרתי לה שפרק ב' שלי הסתיים. זו הייתה שיחה הרבה יותר פשוטה מהשיחה בסיום של פרק א'. עשיתי אותה לבד, לא היה צורך בתיאומים מוקדמים עם מבוגר אחראי נוסף, לא יהיו לזה השלכות מידיות על היומיום שלה, אף אחד לא עזב פיזית את הבית. ביקשתי ממנה סבלנות לכך שאהיה עצובה, ואז היא שאלה את שאלת מיליון הדולר. חשבתי קצת ועניתי: "לא חמודה. אני לא מתחרטת על כלום".

"?How to fix a broken heart"

קוראים להרצאה בת 12 דקות של דר' גיא וינש ב- TED. הרצאה עם מעל 6 מיליון צפיות, וספר מצוין שתורגם ממש לאחרונה לעברית. וינש פותח את ההרצאה בסיפורה של קאתי, שאחרי שהחלימה ממאבק בן 4 שנים בסרטן, התקשתה חודשים ארוכים להתמודד עם שברון לב כתוצאה מפרידה. הוא תוהה איך אותם מנגנונים שסייעו לנו לשרוד קשיים מהותיים בעבר, לא מקדמים אותנו בהחלמה מלב שבור. איך האינסטינקטים והעוצמות ששירתו אותנו חיים שלמים, כושלים בסיטואציה הזו?

כי זה הוריקן. וזה מחזיר אותנו לנעורים.

"סופת שברון הלב מצליפה כמו הוריקן…כשהסופה מכה, נחיתתה קשה. הרוח מערבלת את תחושת הביטחון ואת תחושת הוודאות שלנו. הגשם הקפוא מרטיב את כל הפינות הנסתרות של הווייתנו. החל מאותו חלק בנו שהוא איש מקצוע מיומן, וכלה בחלק שהוא בן זוג מסור, או בליין של סופשבוע… לעומת הוריקנים אמיתיים, לשברון הלב אין עין סערה שבה שורר שקט. הוא לא מציע כל הקלה ולא מותיר מקומות מפלט. לכן אנחנו חשופים, ספוגים ואומללים עד שהוא חולף… אנו נוטים לקשר שברון לב עם דבר מה שקורה לצעירים, לתמימים או לחסרי הניסיון. מבוגרים אמיתיים אמורים להתמודד עם אירועים כאלה כמו עם כל מכשול או אכזבה אחרים – בבגרות ובסטואיות. שברון לב הוא פשוט לא משהו שבוכים עליו, או כך אנו סבורים… עד שליבנו שלנו נשבר. שברון הלב מכאיב בגיל מבוגר לא פחות מכפי שהכאיב בנעורינו. הוא מעורר לא פחות כאב רגשי משתק ופוגם בחשיבה ובתפקוד שלנו בדיוק באותם אופנים… ". כן. אני בעיצומו של הוריקן. ולא זכרתי שזה כך. איזו הקלה שמישהו נותן לזה מילים.

חשוב להבין למה.

כדי להמשיך הלאה, חיוני להבין בבהירות מה הייתה סיבת הפרידה (שבמקרה הטוב נמסרה בכנות על ידי העוזב). ועם זאת, שבורי הלב מסרבים להאמין לסיבה הפשוטה שנמסרת להם. קשה להם לעכל את הפער בין הבנאליות והפשטות של הסיבה, לבין הדרמטיות של שברון הלב שנגרם להם. כדי לסגור את הפער הזה, המוח מערים עלינו, ביצירת תיאוריות קונספירציה ובחשיבה של "מה היה אילו". אנו משחזרים בזיכרון ומקיימים מרדפי שווא אחרי ה"עובדות" בניסיון להבין ולשחזר מה היה שם ואיפה טעינו. זה מסית מההחלמה וכל כך מיותר. לפעמים סיגר הוא רק סיגר.

כדאי להיגמל מהזיכרונות.

ההוריקן של שברון הלב הוא הרבה יותר ערמומי ממה שאפשר לדמיין. גמילה מאהבה רומנטית מפעילה את אותם המנגנונים במוח כמו גמילה מסמים. במילים אחרות – שבורי הלב הם כמו מכורים. והיות והסם (האהוב לשעבר) כבר לא זמין, הם מחפשים את התחליף שלו, המתאדון. המתאדון הוא הפסיעה בנתיב הזיכרונות המתוקים והחפצים המשותפים – הצורך לנגן שוב את הפלייליסט "שלנו", להיפגש שוב "רק עוד פעם אחת כדי להעביר זה לזו את הדברים", להציץ בזיכרונות בפייסבוק של הטיול לפריז, לקרוא את ברכות ה-ולנטיין הטרייה, ללבוש את החלוק, להזליף את הבושם. הראש יודע שזה רק יעכב את ההחלמה, אבל הוורידים הארורים זקוקים למה שהם זקוקים.

להיפרד מהתקווה. להשלים את החללים.

שברון לב הוא כאמור מניפולטור מומחה. הוא גורם למוח לעשות את ההיפך ממה שנדרש לנו כדי להחלים. בעוד שבורי הלב עסוקים באידאליזציה של האדם שנפרד מהם, וינש מציע לשמור בטלפון רשימה של הדברים שגרמו לכם סבל ביחסים. ולהציץ בה מדי פעם כדי להיזכר. הוא מציע גם לזהות את החללים שנוצרו בחייך עקב האובדן, ולנסות למלא אותם מהר ככל האפשר.

אנטומיה של מאבק.

למול הטיפים האלה, הפרקטיים עד זרא (להבין למה, להיגמל מהזיכרונות, להיזכר בחלקים הפחות טובים ביחסים ולמלא את החלל), האינסטינקט הראשוני של הקורא הסקפטי (ושבור הלב) הוא למלמל לעצמו: "קל לומר, וקשה לעשות". לא סתם וינש מגדיר את התהליך של איחוי הלב לא כמסע, אלא כמאבק. מאבק בתוך המוח שלנו. מאבק כנגד האינסטינקטים של עצמנו. ואולי במאבק הזה, קצת מודעות עשויה להיות הצעד הראשון בדרך להחלמה.

עשו טובה ותהיו חברים. בין אם אתם אנשים, ובין אם אתם ארגונים.

כשליוויתי לפני שברון הלב שלי חברים וחברות שבורי לב, לא הבנתי עד הסוף את גודל השבר. ציפיתי שאחרי שתמכתי בהם באינטנסיביות מספר ימים או שבועות, הם "יתאפסו". איזו שטות. היעדר האמפתיה מצד הסביבה לכאב ארוך טווח עלול להיות הרסני. מצב שבו לצער ולכאב על הפרידה נוסף גם הלחץ לתפקד כרגיל במהירות (כדי לא לאבד את העבודה, כדי לא "להעיק" על החברים והמכרים), רק מגביר את הסבל ואת המצוקה הרגשית ומסבך את ההחלמה. בשברון לב הצידה לדרך שלך גם כך דלה יחסית – האנרגיות בשפל, היצירתיות והחיוניות גם הן לא בשיאן. כמה קשה לגייס חמלה עצמית כשהאנשים והמערכות סביבך מזרזים אותך "להתאפס". כשנפטר קרוב משפחה מדרגה ראשונה מאפשרים לאדם זמן החלמה, מלווים בשבעה, בשלושים. חישבו על ארגונים שיציעו חופשת החלמה, או על מסגרות תמיכה משמעותיות בקהילה. כמה שבועות וחודשים של כאב וחוסר פרודוקטיביות ייחסכו לשבורי הלב, מתוך הידיעה שהכאב שלהם לגיטימי כמו כל אבל אחר.

לב עטוף בפצפצים.

כן. הצער שלי על הפרידה גדול. אהבתי מאוד ונאהבתי מאוד. וזה לא צלח. אבל כשהגדולה שלי שאלה אם אני מתחרטת על משהו, עניתי בכנות שאין בי חרטה.
ולא אמרתי לה, שעד שהכרנו, כל כך הרבה זמן הלב שלי היה עטוף בפצפצים. שמרתי על ההגנה הזו מכל משמר. הקפדתי לשמור מרחק נגיעה מהאהבה.
אז נכון. לא כאב לי כך מעולם, אבל עד שירדו הפצפצים גם לא היה לי טוב כך מעולם. אהבתי ונאהבתי בעוצמות שמעטים זוכים לחוות חיים שלמים. ויש בי הודיה גדולה בלב לאיש שאהב אותי, גדולה כמעט כמו הכאב והעצב שמלווים את הפרידה.
אז אשתדל לעמוד בפיתוי להחזיר אותם, את הפצפצים. ואחכה קצת עד שייווצר לו קרום דק, כזה שיעטוף את הלב הפצוע, אבל לא יאטום אותו מול כוחה המרפא של האהבה.