"מחר ולנטיינ'ז דיי"

היא אמרה את המשפט הזה המון שנים, ולכסנה אליו מבט. והוא ענה לה: "זה חג של נוצרים". כשהזכירה את ט"ו באב, הסביר לה "זה חג של דתיים". כמה שנים לקח לה להבין. שאין הרבה סיכוי שהוא יראה שמתחת לפמיניסטית המאוד לא קפיטליסטית מתחבאת אישה שרוצה שהוא יעצור לרגע, ישים לב ויחגוג אתה את האהבה שלהם. הוא כתב לה פעם: "ל-X שאני אוהב הכי בעולם" על פוסט איט צהוב, והיא הלכה עם הפוסט איט הזה שנים בארנק, עד שהוא התפורר. ואחרי כמה שנים הפסיקה להזכיר תאריכים רומנטיים. כי הרגישה שיש להם כבר הרבה פחות מה לחגוג.

"הבעיה אתכם – הגברים הלא נשואים או הגברים של פרק ב', שאתם מרימים את הסטנדרטים לכולנו"

זה היה ערב ולנטיין. עמדנו לפני עמדת העברת תגי היציאה בעבודה בדרך הביתה, אני ושלושה גברים. השעה הייתה מאוחרת. היה שם גבר נשוי אחד עם עבר אמריקאי שהחזיק שקית עם שוקולדים, גבר מאורס שהחזיק בלון בצורת לב וסיפר שקנה לארוסתו גם תכשיט, וגבר נשוי נוסף שאמר את המשפט הזה והלך בידיים ריקות. צחקתי. הוא צודק, חשבתי. אני הייתי צריכה להתגרש, כדי להבין שהסטנדרטים האלה לא באמת גבוהים. הם די בסיסיים. תכלס זה באמת מורכב – לזכור בשגרת החיים של עבודה אינטנסיבית ומרוץ עכברים, ילדים, משכנתא, טיסות, שבבית מחכה לך מישהו או מישהי שפשוט רוצים להיות מורגשים ונראים. ושאפשר לתת את התחושה הזו כל כך בקלות ובחינם, בלי קשר לשום אירוע או תאריך מיוחד. במחווה קטנה, במחמאה, בחיוך, בזה ששמת לב שהוא לובש חולצה חדשה, בזה שראית שהוא החליף נורה, בזה שהבאת לה מהסופר את הבירה היקרה שהיא אוהבת, בזה שהחלקת לה עם היד על המותן כשהיא עברה. זה לא פיצוח הגנום. הסטנדרט הוא בסך הכל להרים לרגע את העיניים, לראות את האדם שחי לצדך, ולחשוב מה יעשה לו טוב.

"את צריכה חלוק אחר לבית. החלוק מגבת הזה… טוב, לא חשוב."

עמדתי ליד מכונת הקפה והכנתי לנו קפה. האישה שהייתי פעם הייתה נעלבת. האיש שהוא היה פעם לא היה אומר כלום. שמחתי שהאיש שהוא עכשיו אמר את זה. האישה שאני עכשיו ענתה לו: "מעולה. שבוע הבא וולנטיין". "באיזה יום זה יוצא?" הוא שאל והכניס לטלפון.

"אל תקנה לי כלום. רק תכתוב ברכה יפה."

אמרתי לו. והוא שלח לי ברכה מהחלומות. אישית, מצחיקה, כזו שהיה ברור שהוא הרים את העיניים וראה אותי בשביל לכתוב אותה. "אתה יודע ששני עשורים כמעט לא חגגתי ולנטיין?" שאלתי אותו. "חשבתי שזה משהו של חיילות ותלמידות תיכון". "זה סתם תירוץ לחגוג" הוא אמר. "זה מה שלא תמיד מבינים על הימים האלה בתוך השגרה." וחשבתי שגם אני לא הרמתי את העיניים שנים. לא קניתי ולא כתבתי כלום. כי הנחתי שאם זה חג של נוצרים או של לא נשואים ארגיש מטופשת אם אהיה היחידה שאביא. וכעסתי והתחשבנתי. איזה בזבוז.

"You are beautiful"

הוא הביא לי לוולנטיין חלוק סאטן. הקבלה הייתה שמורה בתוך הכרטיס עם המשפט הזה. זו גאונות שיווקית. המשפט שלאף אחת מאתנו לא נמאס לשמוע אף פעם. "המוכרת שאלה אם אפשר להשאיר את המתנה בצלופן או לעטוף אותה בנייר אטום" הוא סיפר. לקח לי כמה שניות להבין. היא חשבה שזו מתנה למאהבת. כן. את הסטנדרטים הגבוהים יש מי ששומרים למאהב או למאהבת שלהם. בני הזוג מקבלים גרסה אחרת. "אמרתי לה ששקוף זה סבבה, והיא עפה על זה". אז התרתי את הסרט ופתחתי את הצלופן השקוף, וקראתי את הברכה שכתב לי, ולרגע הרגשתי הכי יפה בעולם.