“את לא צריכה לדעת לבשל. תדאגי להרוויח מספיק כדי לקנות קפואים איכותיים”.

בתחילת התיכון עזבנו את הקיבוץ ועברנו לעיר, ופתאום נהייתי ילדת מפתח. אמא שלי רצתה לעשות תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולמדה לבחינות הכניסה, כך שרוב אחרי הצהריים בבית התהלכנו על קצות האצבעות כי אמא לומדת. ואמא התקבלה בסוף כמובן, אבל היא לא בישלה. כי אמא שלה, סבתא שלי רק בישלה וטיפלה בבית ובילדים ונכנסה לאמא שלי לחיים וחיה דרכה, ואמא שלי נשבעה שהיא תהיה אמא אחרת. אז הבנתי שאי אפשר גם לבשל וגם להיות אשת קריירה, והפעם הראשונה שטעמתי מרק ירקות עם ירקות אמיתיים ולא מאבקה של קנור הייתה כשהכרתי את בעלי לשעבר שבישל מעולה.

“אני יודעת רק לאפות. בישולים זה אבא.”
אז בניגוד לאמא שלי, לא ברחתי לגמרי מהמטבח. אבל רק אפיתי. עוגות בחושות שוות כאלה, שהן נורא טעימות ותמיד עוררו התפעלות בימי הולדת, אבל אני ידעתי שלוקח לי 10 דקות להכין ושאם משתמשים בשוקולד 60%, במיקסר של קיטצ’ן אייד ובחצי מכמות הסוכר שכתובה, אין סיכוי שהמתכון לא יצליח. ספרים עם שמות כמו “עוגות ברגע”, “עוגות בחמש דקות” היו להיט כאן בבית, ואיפשרו לי להרגיש מעת לעת דונה אידאלה.
ומי שבישל מדי פעם היה בעלי לשעבר, אבל גם הוא באיזשהו שלב אחרי שנהיינו הורים איבד את המוג’ו ועבר מרביולי או דמפלינגס עשויים ביד למעדן של נקניקיות זוגלובק ושעועית אדומה מקופסה עם אורז וצ’ילי. ואחר כך לפסטה בלי כלום ולחביתה.

“אז מה אני אוכל לצהריים עכשיו כשאין לי יותר מועדונית?”
אז בהתחלה החלטתי ללכת על המוטו של אמא שלי, והרווחתי מספיק כדי לשלם למישהי שתבשל במקומי. ואז הפרידה הקטינה לי את התקציב והגדילה לי את האומץ, כמו שאומרים בספרי מוטיבציה “לצאת מאזור הנוחות”. והבנתי שהילדות צריכות לאכול מעת לעת, ושאפשר גם לבשל בסדר וגם להיות אשת קריירה. ואת ספרי העוגות בדקה החלפתי במתכונים מאתר “10 דקות” ובמתכונים של חברות עם המון קיצורי דרך. ופתאום יצאו לי לזניות, וספגטי בולונז, ושניצלים ופשטידת תירס. והילדות היו באלם ופתאום הזמינו חברות לאכול. והרגשתי אם השנה, וראיתי איזה כיף זה כשמישהו שאת אוהבת אשכרה נהנה לאכול את מה שעשית לבד ולמרבה הפלא אפילו מבקש תוספת. איזה סטארט אפ הדבר הזה, שלא עושה אותי עקרת בית נואשת, אני מתהההה.

“כדי ללמוד עיצוב אופנה במראנגוני אני אמצא עבודה שווה או אתחתן עם מישהו עשיר”
אמרה לי הגדולה והרגשתי שאני נחנקת.
מצד אחד ילדה בת 13 שיודעת מה זה מראנגוני. מצד שני, איפה נכשלתי? להתחתן עם מישהו עשיר? פמיניזם בעיניי הוא קודם כל עצמאות כלכלית. רצוי כזו שהשגת לבד, בזיעה ובעשר אצבעות. העצמאות הכלכלית הזאת מבטיחה את הדבר הכי חשוב בחיים בעיניי – היכולת לבחור. לא במקרה ורדה רזיאל ז’קונט שואלת את בתוכנית שלה את אלו שמתלוננות על הבעל ומתות להתגרש, לפני ה”תזרקי אותו”, אם יש להן עבודה והכנסה מספקת. אם לא, היא מציעה להישאר נשואות ולבגוד. ונכון שזה תירוץ לפעמים, אבל לא מעט נשים נאחזות ב”אני לא אצליח לפרנס את עצמי” כסיבה מרכזית להישאר בנישואים או זוגיות פח.

“ידעתי שזה זה כשראיתי אותו מזמין אוכל בקופי בר”.

אם אין לך בריף על הגבר האידאלי, קודם כל תסתכלי עליו במסעדה. אם הוא מזמין מנות מסקרנות ומתענג עליהן איתך ומלקק את האצבעות ומנגב את הרוטב עם לחם, יש סיכוי טוב ששווה לארוז אותו ולקחת בטייק אווי.
אוכל הוא כל כך הרבה יותר ממשהו להזין בו את הגוף. אוכל הוא תשוקה, הוא רגש, הוא טעמים שמתפוצצים בפה וריחות משכרים באף, ומי שלא מבין את זה כנראה לא מצטיין גם בחדרים שאינם המטבח וחבל. אם הוא אוהב לאכול וגם יודע לבשל, זה בכלל שיחוק כפול, גבר של “לשבת” ולא רק של “לקחת”. והגבר שלי, שהזמין חצי תפריט בקופי בר, עמד שבוע אחרי שהכרנו במטבח שלי בלי חולצה וחתך דק דק עגבניות ושום ובצל ופלפלים לרוטב לפסטה. ודחף את האצבע לרוטב החם וליקק והוסיף צ’ילי.