חופשת לידה

חופשת הלידה הראשונה שלי הייתה הדבר הכי רחוק מחופשה. הגדולה לא ישנה דקה במשך היום. היא קרעה לי את הצורה בלידה חטופה, כך שחצי חופשה סבלתי מכאבי תופת. בהיעדר בנצ'מרק, חשבתי לתומי ש"ככה זה אחרי לידה". הכאבים הסתיימו בניתוח תיקון אחרי חצי שנה. לקח ים זמן עד שההנקה שלי הסתדרה, וחודשים ארוכים עד שהשלמתי עם זה שחיי בתצורה הקודמת שלהם (בהם אפשר היה לרדת לקנות "סניקרס" בפיצוציה או סתם ללכת לשירותים בלי להודיע) הסתיימו. בחופשת הלידה השנייה, 4 שנים אחרי, הייתי מנוסה ושפויה יותר, וכנראה זה השפיע. היה לי נעים, ישנתי לא רע, וריחמתי על עצמי הרבה פחות.

להישרף מבפנים

במאי 2019 הכיר ארגון הבריאות העולמי ב-burnout כתופעה תעסוקתית. המילה "שחיקה" מתארת תהליך הדרגתי של כרסום במוטיבציה, בעניין ובהנאה. אני חושבת שהמונח burnout מדויק יותר. האדם השחוק ליטרלי מתכלה ונשרף מבפנים, כמעט בבת אחת. ההערכות הן שבין 10%-20% מכלל העובדים בעולם סובלים או יסבלו משחיקה. לפי מחקר מ-2019, בישראל כ-40% מהעובדים מדווחים על שחיקה. תסתכלו רגע מסביבכם. מטורף, לא?
מה גורם לשחיקה? הטכנולוגיה, הארגון, סגנון החיים והאישיות שלנו. הטכנולוגיה מטשטשת בין שעות עבודה לשעות מנוחה, מאפשרת זמינות נון סטופ ומחייבת אותנו לפצל קשב בין המון פלטפורמות. ארגונים שבהם העובד מרגיש חוסר שליטה על תכולת המשימות, חוסר משמעות או השפעה מגבירים את השחיקה של עובדיהם. גם ציפיות מעורפלות או מוגזמות וסביבת עבודה כאוטית ועתירת לחצים מגבירות את ההסתברות לשחיקה. סגנון החיים של העובד משפיע אף הוא: שעות עבודה מרובות מדי, העדר מנגנוני תמיכה ומערכות יחסים קרובות וחוסר שינה. ומאיץ שחיקה אחרון ולא חביב בכלל הוא האישיות שלנו: פרפקציוניזם, ראייה פסימית, הצורך להיות בשליטה, הסירוב להאציל סמכויות ורמת הישגיות גבוהה (מה שמכונה Type A personality).
אגב, העובדים הראשונים להישחק הם בעלי מקצועות השירות, ובראשם נותני שירותים רפואיים (למשל: שלושת הרופאים שהתאבדו בשנים האחרונות בבית החולים סורוקה).

חופשת לידה take 3

כן. גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה (כמו אריאנה הפינגטון מ"הפינגטון פוסט" שנים לפניי, אם בארזים וזה…).
העבודה בארגון צומח ואינטנסיבי (שזה טוב, כן?), בתפקיד חדש יחסית וסופר מורכב עבורי, בשילוב עם מאפיינים אישיים – כל אלה פשוט רוקנו לי את הסוללה, כמעט לגמרי.
בתפקיד שלי, בו אנשים נכנסים אליי מדי יום לחדר כדי להתמלא, סוללה ברבע קלאץ' לאורך זמן זה לוקסוס בלתי אפשרי.
למזלי הממש גדול הייתה לצידי מישהי מופלאה שראתה את כל זה, ודחקה בי לקחת חופש.
החופש הזה הפך לחופשת לידה שלישית, בלי עודף משקל, תפרים או כתמי פליטות על הכתף, אבל עם ניסיון אמיתי לנצל את הזמן, כדי ללדת גרסה משודרגת וחסינה יותר של עצמי.

"אז איך זה להיות עקרת בית, אמא?"

שאלה אותי הגדולה, חדה כתער עד פוצעת כהרגלה. הסתכלתי עליה וחייכתי. צודקת. הפעם האחרונה שחיכיתי לה שבועיים ברצף עם ארוחת צהריים חמה (טוב נו, שני חצאי שבוע, אין צורך להתקטנן!) הייתה בגיל 4, ואז איכות הבישול שלי הייתה נמוכה ממש. הפעם הרחבתי את היצע הלזניה / קוסקוס / בולונז ואשכרה פתחתי את ספרי הבישול של "לייזה פאנלים". זה נגמר בעוף בערמונים, ג'ינג'ר ומיסו, סלט סלק, סביצ'ה ועוד. ולא אמרתי כלום על שירותי ההסעות המפנקים אל בתי הספר ומהם, ובעיקר את הזמן, אשכרה זמן שבילינו יחד, כשאני בקשב מלא לסיפורים שלהן. כל כך שונה מהיומיום, כי הנייד והלפטופ וה-FOMO.

"אני לא מסדרת ארונות. אני מסדרת אנרגיות"

את המשפט הזה אמרה לי מאיה דמשק (להלן המסדרת) כשדיברנו בטלפון. גיחכתי קצת בלב, אבל אחותי המליצה עליה, אז הדבר הראשון שעשיתי בחופשת הלידה היה לפנות מקום. בלב, בגוף, בבית. היינו בטוחות שבבית המסודר שלי מאיה תעשה סיבוב דאווין קצר של 3-4 שעות. יום וחצי ויותר מ- 20 שקיות זבל ענקיות אחר כך, הבנתי כמה טעינו. נזרקו אחר כבוד תועפות של בגדים מיותרים, תרופות פגות תוקף, צעצועים חסרי שימוש, כלים לא רלוונטיים ובעיקר זיכרונות שפג תוקפם בחיי.
כיף זה לא היה. רחוק מזה. אבל התוצאה. האוויר. פרייסלס.

"תעשי לך לפחות נקודה ורודה אחת ביום"

אמרה לי חברה, שביקשה ממני לדאוג לייצר לעצמי כל יום לפחות משהו אחד כיפי ממש. המשהו הזה יכול להיות כמובן קשור לעבודה, או לא. הנקודות הוורודות שלי בחופש היו כצפוי ספורט תכוף יותר, שופינג חסר מעצורים, מפגשים מתדלקים עם אנשים שאני אוהבת, פגישה עם יועצת קריירה שגרמה לי לעצור רגע ולשאול שאלות (עוד אין תשובות, אבל אני בדרך), וכמובן כתיבה. המון כתיבה. ומפגש עם מלוות כתיבה, שכתשה את המתווה המתוכנן לספר שלי, וגרמה לי להתחיל אותו כמעט מסקראץ'.

אז מה עכשיו?

שאלת מיליון הדולר. אני אופטימית. מאוד.
במאמר על burnout ב-Helpguide מדברים על מודל 3 ה-R לטיפול בשחיקה.

• Recognize –לזהות בזמן את סימני השחיקה, להיות ערניים אליהם. אצלי נורות האזהרה היו עייפות, תחושה של חוסר אנרגיה, ריחוק, פסימיות לא אופיינית ובעיקר – חוסר חשק לכתוב.
• Reverse– לבטל את הנזק של השחיקה על ידי חיפוש תמיכה וניהול הלחץ. אם הזיהוי מתבצע בזמן, ככל הנראה ניתן לעשות זאת תוך כדי עבודה. אני כאמור, התעכבתי קצת, ונדרש לי ניתוק פיזי.
• Resilience– בניית החוסן על ידי טיפוח הבריאות הפיזית והמנטלית. זו עבודה for a lifetime, ככל הנראה.

אם אתם שחוקים או שנתקלתם במישהו שחוק (הי, ארבעה מכל עשרה בישראל!), תראו אותם באמת, ועשו טובה – תנו להם לקרוא את הפוסט הזה.
Vulnerability היא השחור החדש.