"Always on the run"
זה הסטטוס שלו בוואטסאפ. כשהכרתי אותו זה היה נראה לי חינני וטבעי. הוא הרי מרתוניסט, רץ כבר בעבר גם 100 קילומטר. קם בבקרים בשעות מופרכות, ורץ עם חברים עד שהריאות נקרעות. ונהנה מזה בטירוף, טירוף, טירוף (קראתי פעם שהזיעה היא המיץ של האושר, יש בזה משהו).
לאט לאט הבנתי את כפל המשמעות של on the run. זו לא רק תאוות הריצה, אלא חוסר היכולת להפסיק לברוח. לברוח מהכאב שנחת עליו כמה שנים קודם באירוע משנה חיים, לברוח ממי שניסו להציע עזרה, לברוח מזוגיות שבטח תסתיים כמו שהסתיימו קודמותיה – בצפייה בעשן שלו מתרחק, כשהוא נעול בנעלי ריצה, כל פעם מסיבה אחרת. כדי לברוח מכל אלה, מרתון זה באמת בקטנה.
"את רצה מתוח"
הוא היה אומר לי, רצת חדר כושר שכמותי. שנאתי לרוץ בחוץ. נכנעתי לו לא מעט פעמים, אבל החום או הקור והריצה בלי ערוץ E היו לי קשים, למרות שאהבתי להסתכל עליו רץ בשטח מלפניי. כן, צודק. אני רצה מתוח. אולי כי הפעם הראשונה שאי פעם רצתי הייתה לפני כמה שנים, כשגיליתי שערן נהרג בתאונת אופנוע. והגעתי למכון המחומם אבל הייתי קפואה מצער. אז הגברתי מהירות מההליכה הנינוחה הרגילה שלי על המסלול ל-40 דקות של ריצה רציפה וחסרת נשימה, שלא יכולתי להפסיק. אז כן, אני רצה מתוח. אבל היי, אני פאקינג רצה. לפעמים אני נזכרת במשפט הזה שלו שבכותרת, מסתכלת בי רצה בראי ומנערת קצת את הידיים בכל זאת, כדי להשתחרר.
"איפה הערך הזה שנקרא גוף?"
שואלת דנה ספקטור לקראת סוף המונולוג המטלטל שלה בספר ה-הו כה מומלץ "ערות", של תמר מור סלע. דנה מספקת הסבר משלה לכמויות קבוצות הריצה שמסביב: "זה הערך הכי גדול בעיני. כי כשהגוף שלך לא מאושר, את לא יכולה להיות שמחה. אז אנשים מחפשים כביש עוקף מיניות. הם ממירים מין ביוגה, באופניים, בטבעונות ובמרתון. אבל הגוף שלנו נולד להיות מיני. הוא לא נולד לרוץ מרתון".
"כל אחד ממשהו בורח"
כל אחד בורח ממשהו, אבל שביל הבריחה משתנה. יש מי ששותה הרבה, מי שמעשן, מי שחוזרת בתשובה או בשאלה, מי שמחליפים פרטנרים בתדירות גבוהה, מי שמבלה את רוב ימיו באוויר או בשדות תעופה, או שיושב באוטו שעה ליד הבית, עד שיצליח לגייס מתוך עצמו את הכוחות להיכנס. הבריחה הזו מעייפת. את הבורחים, את הסביבה שרואה את הבריחה ולפעמים גם את הסוד מאחוריה, וממתינה להתכנסות פנימה, לשקט של בירור, לנשימה עמוקה, למעבר לצעידה נינוחה.
כך כותב אברהם בן זאב בשיר "כל אחד", וזה יפה ממש:
כָּל אֶחָד מִמַּשֶּׁהוּ בּוֹרֵחַ,
נָס בַּסֵּתֶר אֶל הַשַּׁחַר, אֶל הָאוֹר.
לִכְאוֹרָה בַּשְּׁבִיל צוֹעֵד שָׂמֵחַ,
אַךְ בְּתוֹךְ חַדְרֵי לִבּוֹ לָעַד יִזְכֹּר:
יוֹם אָבִיב אֲשֶׁר דָּעַךְ,
צְרוֹר תִּקְווֹת אֲשֶׁר נָבַל,
קֶבֶר – בּוֹר בּוֹדֵד, נִשְׁכָּח,
וְהָרֵע בּוֹ מוּטָל,
וּבְלֵב כָּל אִישׁ יִשְׁכֹּן
סוֹד עָצוּב, עָצוּב כָּל כָּךְ,
הֵד שֶׁל קְרָב לֹא אַחֲרוֹן,
יַעֲלֶה שׁוּב, יִתְלַקַח.
18 תגובות
אין מילים למילים שלך טלי.
אנחנו בורחים כדי לא לשהות בכאבים שהשהות עימם דוקא מרפאת.
חיבוק
גלי כל כך מסכימה איתך. השהות בכאב מרפאת, הבריחה ממנו מתישה ופוצעת עוד.
היי טלי.
גם אני מתבוננת לפעמים מהצד על בורחים…
אחרי הרבה שנים אני מרגישה שאני לא בורחת יותר, מתמודדת בעיניים פקוחות עם המציאות. למרבה הפלא אני לא רצה, אני מתאגרפת (רצינית לגמרי). גיליתי שזה מלמד אותי כל כך הרבה על תקשורת (ותוקפנות) וכן זה גם מאוד משחרר.
החיים, בלי לשאול אותי מרימים הילוך, רמת הקושי עולה. אז אני מתאגרפת.
חתול, חיכיתי שתעלי לזירה:) בהחלט נשמע משחרר ומלא זיעה (המיץ של האושר). שיהיה שבוע נפלא!
כשראיתי את הכותרת בכלל לא חשבתי על ריצה ועל כך שהיא בעצם ריצה מכל מה שרודף אותך. משום מה היה לי ברור שמי שהוא always on the run לא יושב לשניה, במקרה הוא גם רץ פיזית. יש אנשים שלא יכולים לרוץ מטר אז הם מוציאים את ה on the run שלהם בדרכים אחרות אבל זאת תחושה, אוירה, שתמיד תאפוף אותם גם אם הם בכלל סורגים או מנקים .
כן. זה גם אופי שלא קשור לפעילות גופנית. במקרה הזה הפיזיות השלימה יפה את הנטייה להיות בבריחה.
אוף….טלי הפוסט הזה שלך, זה בועט, על הפוסט הזה אני לא יכולה להגיב בחיוך, ולפרגן, זה פשוט פוסט שבא להעיר משינה, להרים קול צעקה, להפעיל סירנה, להקשיב, להאיר, מכריח אותי לחשוב, על הפסוט הזה אי אפשר להגיב בחיוך. ותודה אינסופית על הפוסט הזה. אוהבת אותך על הפוסט הזה.
יפעת, זה בדיוק כך. פוסט שהוא בוקס או בעיטה בבטן.
לא התכוונתי שייצא חד כל כך, אבל לו היו כוונות אחרות, והוא פשוט זרם מהמקלדת תוך פחות משעה.
תודה שקראת אותו בדיוק כמו שכתבתי אותו.
טלי,
מקסים וכל כך מוחשי
כן, גם אני רצה ובורחת
אבל לפעמים רצה גם למטרות אחרות
תודה תמר יקרה. כולנו רצות ובורחות כנראה…
נפגשנו לפני שבועיים אצל יובל בסדנה..התביישתי לגשת..
הפוסט הזה נפל לי בול בימים של בריחה מכל כך הרבה עניינים..מצאתי את עצמי בין המילים, בורחת..
תודה על כתיבה מופלאה.את גם השראה וגם טריגר..
ליאת, זיהיתי וגם התביישתי. שתי מצחיקות אנחנו. אז נתראה ונתחבק במפגש הבא. הרבה תודה לך!
אהבתי מאוד, לא נולדנו לרוץ מרתון…לוקחת את זה להמשך חשיבה
תודה גלית. היה כיף להתראות אתמול!
טלי יקרה, יש פוסטים שזוכרים.
זה כנראה עבורי יהיה אחד כזה.
לקחת רגע, תחושה, ונתת לה פנים, ושם, ומקום, ואולי באופן הזה אפשרת לה לרגע לא לברוח.
הצלחתי להיות ממש בתוך החוויה, בתוך התחושה, בתוך הריאות שכמעט נקרעות. בצעד האינסופי של הרגליים מהתמונה.
נסחפתי אתך למקום הזה.
כמה חשוב לפעמים לרגע להבין מה עובר עלינו, מה הצורך.
תודה 🌹
לירון יקרה, תודה על המילים האלה. עבורי זה פוסט שקורע ריאות, וגם לב. הכתיבה עבורי כתמיד חשפה את הפצע אבל גם ריפאה אותו קצת. אוהבת.
טלי מהממת
כמה אני אוהב לקרוא אותך
תוציאי כבר ספר
הציפיה לפוסט חדש מתישה ומהנה גם יחד
תודה איציק. ממש. אני בדרך.