Coulda, Woulda, Shoulda

קראו לאחד הפרקים הכי טובים ב-Sex and the city. זה היה פרק שדיבר על חוסר התוחלת שבחרטות. העלילה התמקדה במירנדה. שנכנסה להריון לא מתוכנן אחרי לילה אחד עם סטיב, ושקלה להפיל. במקביל, שרלוט לא הצליחה להיכנס להריון באופן טבעי. מירנדה החליטה להפיל, וקארי ליוותה אותה למרפאה, עד שהתחרטה והחליטה לשמור על ההיריון.
הסיטואציה גרמה לקארי להרהר בהפלה היזומה שעברה בצעירותה, ולחשוב מה היה אילו…
שטופת נוסטלגיה היא מגיעה לבית הקפה שבו הצעיר שהכניס אותה להריון עדיין עובד כמלצר.
הוא לא מזהה אותה, והיא מבינה שעם כל הקושי, ההחלטה שלה אז הייתה נכונה.

"ידעתי בלב כבר כשהתחתנתי שאני לא מאוהבת. חטפתי רגליים קרות לפני החתונה. תכלס ידעתי את כל הדברים שבגללם התגרשנו שני עשורים אחר כך".
היא אמרה לי. ומעל המשפטים האלה ריחפה עננה של החמצה וחרטה. צער על כמעט שני עשורים שלכאורה הלכו לאיבוד. כי היה ברור לכל מי שבילה בחברתם יותר מעשר דקות שאין סיכוי שהם יזדקנו יחד. ועדיין. זכרתי אותה מאושרת לפרקים. חשבתי על הילדים שה-so called החמצה הזו יצרה, על החיים המשותפים שהיה בהם גם לא מעט טוב. חוכמת הבדיעבד היא לא כזו חוכמה.

"איך לא שאלת אותי לפני שהלכת לשם? הייתי חוסכת לך את החוויה."
אמרה לי היועצת הארגונית אחרי שעזבתי את הארגון ההוא תוך 6 שבועות מהיום שהצטרפתי אליו. הקשבתי לה והכיתי על חטא. כי איך באמת לא התייעצתי? הבטן הרי צעקה לי הצילו. מה-ויה דלורוזה של תהליך הגיוס, עבור בראיון הקבלה המשונה עם המנכ"ל הארוגנטי. אבל למדתי כל כך הרבה מ-6 השבועות האלה – על עצמי, על הגבולות שלי, על מה אסור לי להתפשר בפעם הבאה שארצה להחליף מקום עבודה. לא הייתי מוותרת על השיעור הזה בחיים. (כתבתי על זה בפירוט בפוסט "פצעי קריירה").

"את לא רוצה לעשות עוד ילד? אני לא עשיתי את השלישי ועד היום מצטערת על זה."
ישבנו על הספה במסיבת הפרידה של מישהי מהארגון שעבדנו בו. עוד הייתי נשואה לגמרי והמחשבה על ילד שלישי דגדגה לי בלב מדי פעם. "את באמת מצטערת?" שאלתי. "הרי אם היה לך ילד שלישי לא היית מגשימה את חלום הנעורים שלך להפליג, כי הילד הקטן שלך היה מתגייס עכשיו, לא?" היא חשבה רגע וחייכה: "יש בזה משהו". וכמה לא הצטערתי אף פעם שלא עשיתי שלישי. אם הייתי עושה ילד שלישי, לא בטוח שהייתי מתגרשת מתי שהתגרשתי. הכל היה נדחה, או מתרסק קודם. מי יודע. חשבתי אז שוב, שחרטה היא קצת חארטה.

"הרגע הזה הוא המורה המושלם"
קראתי את "כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון ברגע שפל אמיתי. הייתי חודשיים אחרי הפרידה. זה היה בסוכות, והילדות לא היו איתי חמישה ימים שלמים. התגעגעתי מאוד אליהן, וגם למישהו שלא יכול היה להגיע, והרגשתי בפעם הראשונה גרושה ולגמרי לבד.
אז בכיתי המון, ובלעתי לאיטי את הספר, כדי שלא ייגמר. והנה ציטוט של אחד החלקים הגאוניים בו, בפרק ששמו זהה לכותרת הפיסקה הזו:
"ככלל, אנחנו מתייחסים לכל צורה של חוסר נוחות כחדשות רעות, אבל למתרגלים או ללוחמים רוחניים – אנשים עם מידה של רעב לדעת את האמת, רגשות כמו אכזבה, בושה, רוגז, טינה, כעס, קנאה ופחד…הם למעשה רגעים בהירים מאוד, המלמדים אותנו איפה אנחנו מסתירים משהו.
הם מלמדים אותנו להרים ראש ולהזדקף כשאנחנו מרגישים שהיינו מעדיפים להתמוטט ולסגת.
הם כמו נושאי בשורה, שמראים לנו בבהירות מבעיתה, איפה בדיוק אנחנו תקועים. הרגע הזה הוא המורה המושלם, ולמזלנו הוא נמצא אתנו בכל מקום."
וכשסיימתי את הספר היה לי פתק בלב, שהיה כתוב בו: Never again. ויצא שזה באמת היה החג האחרון שביליתי ככה.
כי אם יש לנו סבלנות לשהות בתוכם רגע, רגעי השפל יוצרים בהירות וצלילות. השהייה מאפשרת לשיעור שלהם לחלחל. לכן אין מה להתחרט או להצטער עליהם. כל כך להיפך.

בתמונה: בודהה מוזהב מפוקט, שמזכיר לי מהספרייה לשהות ברגע.