“יום אחד אתן עוד תשלמו למישהו על ההתעמלות שאתן מתחמקות ממנה עכשיו.”
תמי, המורה לספורט ב"בליך" אמרה לגליה, החברה הכי טובה שלי ולי. היינו בכיתה י', שנאנו ספורט. אני עוד עשיתי קולות של השקעה, אבל גליה שמה את הטריינינג מעל הג'ינס וכשהיינו צריכות להקיף בריצה את הבניין ניצלנו את הזמן להשלים פערים ולפטפט בהליכה מהירה. היה לה נשק טוב, לתמי, כי הייתה בגרות בהתעמלות עם תרגיל גמר, אז היינו חייבות להגיע ולהתעמל, אבל שיעורי ספורט היו סיוט.
"יש לך גוף שאוהב לזוז"
הוא אמר לי, עישי – המעסה בכפר המכביה שאמא שלי שלחה אותי אליו חודש אחרי הלידה הראשונה. שכבתי שם בחדר הקטן, על הבטן עם הראש פנימה במיטת העיסוי. הייתי עם 7 קילו עודפים, כל הגוף שלי כאב מהנקות בלתי פוסקות ומהחזקות על הידיים, כי הגדולה שלי לא ישנה דקה במשך היום, ובכלל כנראה הייתי עם בייבי בלוז. הוא היה הומו, כך שבטוח שזה לא היה ליין. "מה?" שאלתי בהלם. והוא אמר: "כן, יש לך גוף שאוהב ורגיל לתנועה. תחזירי אותו לשם בקרוב". ובאמת כל ההיריון וגם הרבה לפניו עשיתי הליכות, ואפילו סטודיו סי. בדיוק כמו שתמי אמרה. שילמתי למישהו על התעמלות.
"אם אתם לא עושים ספורט, אתם בעצם לוקחים כדור דיכאון"
הבאתי להנהלה המורחבת של פרטנר את דר' טל בן שחר, האיש עם הקורס הכי מבוקש בהרווארד על פסיכולוגיה חיובית. אלה היו ימי הזוהר של חברות הסלולר, טרום רפורמת כחלון. למזלי טל גר אז ברמת השרון ולא היה לו כוח לנהוג עד רמות, שם התקיים מפגש ההנהלה. אז ברוח הפסיכולוגיה החיובית, במקום להתבאס על הטרמפיסט הלא מתוכנן, הבנתי שצפויות לי יותר מ-4 שעות של נהיגה הלוך וחזור עם איש חכם ומצחיק, מאגר של ידע עצום בפסיכולוגיה חיובית. וזה היה אחד המשפטים שטל אמר בסדנה. הוא ציטט מחקר שעשו על אנשים שסבלו מדיכאון, שהראה שהשיפור הכי ארוך טווח בטיפול בדיכאון חל על אלה שרק עשו ספורט סדיר, לפחות 22 דקות 3 פעמים בשבוע. שתי קבוצות הנבדקים האחרות, שרק לקחו כדורים נוגדי דיכאון או לקחו כדורים והתעמלו, השתפרו פחות. בספורט מופרשים אנדרופינים והסרוטנין עולה. להבדיל מהקבוצה ששילבה ספורט וכדורים, הקבוצה שרק עשתה ספורט פשוט ידעה שהשיפור לגמרי בידיים שלה. וטל, האיש הנמוך והרזה הזה, יצא כל ערב לרוץ כשזה עוד לא היה אופנתי. והוא גם זה שלימד אותי שכל דבר שחוזרים עליו 21 ימים נהיה הרגל.
"Crazy in love"
השעה הייתה 5:50 בבוקר, על מסלול ההליכה במכון הכושר. חצי שעה קודם גיליתי דרך הפייסבוק שערן, ה-work husband שלי מפלייטק נהרג בתאונת אופנוע. עד אז הייתי באה לשם 3 פעמים בשבוע, ל-40 דקות הליכה מהירה ושעה של שיעור עיצוב. היו לי חברים שניסו לשכנע אותי לרוץ קודם, אבל חשבתי שאני לא מאלה שיכולות. ובבוקר הזה פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז הגברתי מהירות מ-6.5 ל-8.5 קמ"ש ופשוט התחלתי לרוץ. והשיר של ביונסה וג'יי זי ניגן ברקע. ובכיתי תוך כדי ריצה.
"No one ever regretted a good workout"
כתוב על הקיר בחדר הכושר שלי. וזה נכון. כמה שזה נכון. אימון טוב מותח את הגבולות שלי, מנקה את הראש, עולים לי בו רעיונות חדשים. ויש בקרים או ערבים שאני נזכרת בתמי המורה להתעמלות ומקללת. וכאלה שבא לי להרים את השמיכה ולכוון את השעון לשעה קדימה. אבל אז אני נזכרת בטל ובערן ובעישי המעסה, ובעיקר בזה שכשאני על המסלול אני לא מבינה בכלל למה התלבטתי, מעיפה את השמיכה וקמה.
16 תגובות
נהדרת, המנהלת שלי פעם שאלה אותי מה את מוצאת בספינינג, אמרתי לה שזה עדיף על פני פרוזאק.
בהחלט יפעת יקרה. ועכשיו זה גם מדעי:)
איזה פוסט קליל ומקליל ביום שאיך להגיד? קצת פחות…
לא סבלתי שיעורי ספורט, שנאתי גם נכון. שיעמם אותי עד מוות. מזדהה איתך.
לא זוכרת אפילו את השם של מורי הספורט שליוו אותי במהלך השנים דבר שלא אופייני לי, כנראה שבאמת לא היה מה לזכור. בבגרות הוצאתי למזלי ציון לא רע יחסית לעצמי. מזל, גורל או תרגיל דבילי וחמוד עם שני חישוקים ובת זוג שעשתה עבורי את כל העבודה.
ואז הפתעה גדולה…לפני כמה שנים הוא הגיע אליי בפול גז – הספורט.
זה היה תירוץ נפלא לברוח מהבית בתקופה לא פשוטה וגם התחלה כנראה של אהבה עצמית ורצון לעשות לעצמי טוב יותר בזמן המועט שהיה לי.
ניקוי ראש, נוגד דיכאון הכל נכון.
זה התחיל בהליכות והמשיך לריצות והתערבב עם חדר כושר ושיעורי טניס ובבת אחת כל שיעורי הספורט הפכו לחגיגה אחת גדולה ואינטנסיבית, לגוף מחוטב ולהרגשה שאיך להגיד? תיארת אותה מצויין בפוסט.
בסופו של יום האינטנסיביות אמרה את דברה בדמות ניתוח קשה שעברתי בברך.
מאז כבר לא… מאז הרבה דברים השתנו. מחכה לתיקתוק הזה שיגיד לי לנעול שוב נעלי ספורט ולצאת שוב למרחבים, בעיקר לצאת אל עצמי מחדש.
גמר חתימה טובה טלוש, שתהיה לכולנו שנה של הרגלים מיטיבים ומעוררים.
תודה תמרי. ספורט הוא באמת סימן לאהבה עצמית. חדר הכושר מלא נשים וגברים בגילאי 40 פלוס פלוס, שמזיעים את עצמם למוות כנראה גם בגלל הסיבה הזו. לא חשבתי על זה ככה עד שכתבת.
מאחלת לך לשמוע את התיקתוק הזה, בפילאטיס, באיגרוף, בשחייה. בכל מה שיאפשר לך לצאת למרחבים של עצמך מחדש.
שנה מיטיבה שתהיה לך ולכולנו!
אני כמובן מזדהה עם כל מילה. גמני הייתי פדלאה בתיכון,שנאתי שיעורי ספורט. כשבגרתי תמיד הייתי בחוג אירובי כלשהו. תמיד קינאתי בחתיכות שעושות ג'וגינג בפארק, לפני כמה שנים התחלתי לרוץ…והיום רצה באדיקות 40 קמ בשבוע,מה שעוזר לי זה קבוצת ריצה ושגרות קבועות. אין ספק שזה ממכר וביום שאני לא רצה תחושת האשמה מכרסמת..
מחכה ללוות אותך במירוץ הראשון שלך אהובתי!
את כזאת השראה לילך. בסוף עוד נרוץ יחד. בקטנה.
הכי כיף זה להרגיש שאת מסוגלת, להרגיש שאת משתפרת, שאת עושה משהו טוב בשביל עצמך, בשביל הגוף שלך, שישאר איתך כל עוד את נשארת…
נכון. זה בדיוק זה. השיפור והצמיחה. וההשקעה בעצמך! תודה נטע!
אני אוהבת את איך שאת כותבת: אסופה של סיפורים קצרים, שברי זכרונות, שמתקבצים לתמונה אחת בהירה. ובעניין הספורט, גם אני התאהבתי בריצה אחרי גיל 40. לפני כן חשבתי שאני שונאת את זה. עד שהחלטתי לנסות ונדבקתי בחיידק, ומאז אני רק מחכה לרגע שבו אוכל לנסות לרוץ שוב (עוד מינוס 20 ק"ג…). בינתיים אני מסתפקת בפילאטיס, ולהפתעתי – שוב – נהנית מכל רגע.
3 דברים עזרו לי להיכנס לזה ולייצר הרגלי כל-ספורט-שהוא: החלטה נחושה (רצון עז, לפחות לנסות), מסגרת של לו"ז (דיבור הפנימי זה נשמע משהו כמו: "3 פעמים בשבוע במשך 3 החודשים הקרובים. רק אז תחליטי אם את רוצה להמשיך או להפסיק". לרוב המשכתי 🙂 ), וללכת לישון מוקדם בערב שלפני.
שתהיה שנה מטעינה, מלאה בכתיבה ובספורט
תודה טל יקרה. זוכרת מהסדנה שלך כמה ההטענה הפיזית חשובה, וזה חלק מזה כמובן. וריצה זה מיינדסט. לא משקל ולא כלום:) תודה ושנה נפלאה לך.
כייף לקרוא את הפוסטים שלך.
אבא שלי כל התיכון חפר לי שהמקצועות היחידים שלמד מהם משהו לחיים בבית הספר הם אנגלית והתעמלות. לימים הבנתי…
אגב אבא שלי רץ כל בוקר 5 ק"מ בכל מזג אוויר. היום הוא בן 70 וכבר הקיף את כדור הארץ פעמיים.
אני מתמידה באיגרוף ויוגה…
נשמע אבא לעניין:) גם בעיניי אנגלית היה המקצוע הכי חשוב. לגבי הספורט כאמור הבנתי גם אני מאוחר מדי. תודה שקראת והגבת!
אף פעם לא אהבתי לרוץ – תמיד צחקתי ואמרתי לחברים שגם אם מישהו מאד מפחיד ירדוף אחרי אני כנראה לא ארוץ, אבל בגיל 40 בערך חל שינוי – ולאט לאט העלתי הילוך. היום אני רצה כל שבת בבוקר כמו שעון ועושה יוגה כל יום – לא מבינה איך יכולתי בלי!
מה קורה לנו בגיל 40 עידיתוש, שאנחנו נהיות חכמות יותר ופורצות גבולות? את נראית כמו פרסומת ליוגה – רגועה, מאוזנת וזקופה. מתגעגעת! שנה טובה:)
שנאתי ספורט. לקח לי כמה שנים (לא הרבה למזלי) להבין שבעצם שנאתי תחרות והשוואות ומשחקי כדור. לזוז דווקא אהבתי ואם אפשר היה להמיר את שיעורי הספורט בשיעורי ריקוד בטוח היה לי 100. לרוץ זאת שאיפה שלא בטוח שתתממש מסיבות גופניות אבל אני עוד לא שמה אותה בצד. את יודעת שמצאו במחקר שמי שמשפיע על עיסוק בספורט של ילדים (שאחר כך גדלים למבוגרים) זאת אמא שלהם?
תודה ריבי. איזה כיף שאנחנו משפיעות על העיסוק שלהם בספורט, למרות שבמקרה שלי יש להן אבא שחיין, אז הרוויחו משני הכיוונים.