"האופנוע מאוד הקל עליי עם נשים. אחרי נסיעה במושב האחורי על הכביש המהיר, לא הייתי צריך לבקש."
הוא היה ריבאונד, אחרי מערכת יחסים ארוכה שהייתה לי חלק ניכר מהתיכון ובצבא, ואמר לי את המשפט האלמותי הזה. האמנתי לו.
הכרתי אותו דרך חברים, אחרי תאונת אופנוע לא פשוטה שהשאירה לו פלטינות ברגל וצליעה קלה. אבל לגמרי ראיתי מה הן מצאו בו, גם בלי האופנוע.
הייתה שם איזו שובבות בעיניים הירוקות שלו, וביטחון עצמי של איש רחב כתפיים ומנוסה, שכבר ראה דבר או שניים בחיים שלו.
הוא היה גדול ממני בשבע שנים, זה היה נראה לי אז נצח, והחברים שלו דיברו כבר על משכנתא וילדים כשאני בקושי התחלתי תואר ראשון.
אחרי התאונה ההורים שלו הכריחו אותו למכור את האופנוע, אבל היה לו ברור שמייד כשיחלים קצת הוא יחזור לרכב. היינו יחד 4 חודשים, בהם רק שמעתי על האופנוע, והכרתי מקרוב את התוצאות של הרכיבה עליו,
אבל לא יצא לי לחבק אותו כשאני ישובה מאחור, ולאשש או להפריך את המשפט שהוא אמר לי.
"מה כל כך עושה לך את זה באופנוע? זה הרי כל כך מסוכן"
זה בדיוק זה כנראה. זה שזה מסוכן. אולי זו הדמות של האופנוען עם הדמעה האחת שגילם ג'וני דפ ב"נער שוליים", אולי ההזדמנות להתחבר למשהו פרוע, משהו שלא קיים במכונית משפחתית עם עץ ריח ושני כיסאות בטיחות.
אולי זו היכולת של הרוכב להשתלט על כלי אימתני ולעשות בו כבשלו, ואולי הנהמה החזקה של המנוע שעושה לי את זה כל כך.
כי אופנוע בשבילי הוא הרבה יותר מכלי תחבורה. יש בו משהו קשוח, גברי, שאוהב לקמט מוסכמות, לקחת סיכונים, לעקוף את כולם ברמזורים.
יש באופנוע כבד משהו שמריח כמו רוח נעורים.
"הוא הסתיר מאתנו את האופנוע הרבה זמן. היה מגיע אלינו רק עם אוטו"
ישבתי בחיפה, בשבעה של ערן, ה-work husband שעבד איתי בפלייטק. היה שם אבל המום ושקט של אנשים מחיפה הפועלית. הם נתנו לכל מי שנכנס להרגיש נוח ורצוי, וביקשו לשמוע עוד על הבן שאיבדו,
כי עד אז ידעו עליו רק את מה שרצה שיידעו. אבל עכשיו כלום כבר לא שינה.
עבדנו ביחד רק שנתיים, מתוכן שנה דלת ליד דלת, והוא קרא לי ה-work wife שלו. לא היינו צריכים הסברים לכינויים האלה. הוא נהרג בגיל 40, בתאונת לילה מיותרת לגמרי בתל אביב.
ערן היה יועץ משפטי, מצחיק ושנון ומוכשר כמו שד. כשהיכרנו היו לו חברה וכלבת בוקסר יפה והוא צחק על עצמו שהוא שותה סודה, כמו זקן.
בימים כתיקונם הוא היה מגיע למשרד עם ג'ינס משופשף וכפכפים או אפילו קרוקס (טוב. זה היה מקרה חד פעמי, כי באמת לא יכולתי להבליג לו על הקרוקס).
על פניו הוא היה הפרופיל הקלאסי לרכב ליסינג 1600 עם עץ ריח. אבל הוא היה כל כך רחוק מזה. וכל כך קרוב לאופנוע.
ערן דפנטלי הריח כמו רוח נעורים, כשאני כבר הייתי עמוק בחיי משפחה עם עץ ריח. גם אתו לא הספקתי לרכב.
"תארי לעצמך שהייתה לי אלפא ג'ולייטה. עדיף לי לנסוע עם יונדאי של רואי חשבון"
כן. לפעמים אנשים מסדרים לעצמם במכוון רכב שלא ישקף את האישיות הצבעונית שלהם. בלב, בראש ובכפות הרגליים הוא היה צבעוני (מכירים את הגרביים של Happy Socks? כזה!), קצת כמו טווס.
אבל את הגלגלים שלו הוא העדיף 4 ובאפור – יונדאי סטיישן קצת מאובקת, שכל כך לא הסתדרה לי איתו. הוא היה כנראה איש של אופנועים, או מינימום של ג'ולייטות, בהכחשה.
"את באה לרכב קצת?"
הוא שואל אותי, בשבתות שלנו יחד. ושנינו יודעים שזאת שאלה רטורית. יש לו אוטו מהעבודה, בלי עץ ריח, אבל בשעות של הבית האופנוע לוקח פיקוד.
אני מביאה איתי "בגדים לאופנוע", כאלה שלא אכפת לי ללכלך, ובמילא מתאימים יותר למושב מאשר המלתחה התל אביבית המפונפנת שלי.
אנחנו רוכבים בעיקר בשטח, עוברים דרך פרדסים ורפתות עם תחמיץ, ונחלים עם צבים וחוות עם סוסים ואלפקות.
ושם, במושב האחורי, כשהידיים שלי מחבקות אותו, אני נושמת עמוק מהאף ומריחה את זה.
את הריח של הקיבוץ שגדלתי בו, את רוח הנעורים שלי, המוקדמים והמאוחרים.
ורק ריח אחד אני סוף סוף לא מצליחה להריח.
ריח של החמצה.
21 תגובות
נולדתי על אופנוע… כן ממתי שאני זוכרת את עצמי רכבתי על האופנוע של אבא שלי. לגן, לבית ספר, כל שישי שבת לים ולעוד טיולים. לאופנוע היתה סירה-כדי להוסיף לו מקום ולהפוך אותו לקצת פחות מסוכן כי בכל זאת משולש זה יותר יציב מקו. זה זיכרון הילדות הכי מתוק שלי-לשבת בסירה, השיער עטוף במטפחת נגד הרוח והאופק פתוח לפנינו. גם כשהיתה לנו מכונית והיא היתה גדולה ומרווחת זה לא היה אותו דבר… האופנוע הזה היה גורם מכריע בפופולאריות של אבא שלי בקרב ילדי השכונה והכיתה, לצערי הפופולאריות לא נדבקה אלי אפילו קצת והרבה פעמים כעסתי עליו שהוא לא מנע מכל מתעללי את הסיבוב המובטח באופנוע…בגיל ארבע ביום אחד שבו אחרתי מאד לגן אבא לקח אותי באופנוע אבל הירכיב אותי מאחור כי הסירה היתה עמוסה בציוד לעבודה. בירידה נכוויתי מהאגזוז. ההתרגשות היתה כל כך גדולה מהנסיעה שאני בכלל לא זוכרת כאב. המקום היה חבוש לתפארת ועד היום מעטרת את הקרסול שלי צלקת מהענין אבל כל מה שאני זוכרת זה את הישיבה הזקופה שלי מאחוריו ואת הנסיעה הקצרה והמאד מענגת. היה לי ברור שיהיה לי רשיון לאופנוע . אבאב שלי באופן מאד לא אופייני לו עשה שריר ולא היסכים לשמוע על הענין בכלל. במקום זה הוא גם התחיל לספר סיפורי זוועות על האוטובוס הזה שכמעט "גילח" אותו, והתאונה ההיא שבה הוא ודודי התהפכו (לפני שנולדת ברור שלפני שנולדת…). כמובן שהבנתי שמי שלא יודעת לרכב על אופניים (עד עצם היום הזה…) לא ממש תצליח לרכב על אופנוע. זאת סריטה קטנה בלב שלי שלא נסגרה אף פעםופעם בכמה זמן דוקרת ומזכירה לי שיש לי עוד כמה רצונות שמחכים לי.
אויש ריבי. זה סיפור מקסים אבל גם מכמיר לב. תודה כל כך ששיתפת בו.
ממש רואה אותך רוכבת איתו עם שיער אסוף ועם הגאווה על האבא השווה הזה, שווה הרבה יותר מכל המשעממים עם המכוניות.
וברור לי שלא כאבה לך הכוויה מהאגזוז, וגם ברור שהוא דאג לך, כנראה יותר מלעצמו, עם האיסור הזה.
לגבי השריטה בלב – אולי בכל זאת לא מאוחר? ואולי זה המקום הכיפי ששמור רק לך כילדה ולאבא שלך?
אני לא חושבת שמאוחר , יש רק את הענין הפעוט הזה של שיווי משקל.
🙂
הריח של האגזוז, זורק אותי באלפית השניה לגיל 15. צ.
החבר הראשון והאופנוע (הסמ"ק המינימלי אהל מה כ'פת).
לכן אני מבינה בגוף את כל מה שכתבת.
את כותבת אש אהובה אחת (סלנג נעורים, מה כ'פת).
אני אומרת שלכבוד רגע החלפת תחושת ההחמצה יש לערוך מסיבה (;
נהדרת את.
יודעת שאת מבינה בגוף, קרן יקרה. וגם בלב. ובהחלט יש סיבות לחגוג. גם את נהדרת אמיתית.
כמה אני מתגעגעת.. לנהמה, למהירות, לריח, לחופש הזה.
אוהבת אופנועים, את כל מה שקשור בהם, ובעיקר את הרוכבים הספציפיים.
מתגעגעת לכל מה שהאופנוע מייצג בעיניי.
ריגשת, וכתבת את מה שככ הרבה לא מסוגלים לבטא במילים.
מהממת את.
תודה ליאתוש. למרות המחירים הכבדים, הגעגוע חזק. אין על הריח של החופש. ואין על הרוכבים. אלה שאיתנו ואלה שהיו.
טלוש ממש נעים לקרוא אותך. גם אחרי שנים ארוכות של היכרות אני לומדת עליך דברים חדשים וזה נעים ביותר.
איזה כיף מיכלוש. בתור מי שאחראית להיכרות עם האופנוען בפסקה הראשונה, זה עוד יותר משמח.
וואו יש לי מלאא מה להגיד על הפוסט הספציפי הזה.
ראשית,רשמת בצורה מדהימה,קראתי בלי לנשום-את מתעלה על עצמך מפוסט לפוסט-פשוט מדהימה.
שנית,הכנות והאומץ להיחשף,לחשוף ולשתף את מה שקורה אצל כל כך הרבה נשים,אותו הרצון ללכת עם הלב,אותו רצון שלכל כך הרבה נשים קשה להתמודד,אז הן פשוט מחביאות אותו.מקווה שזה יעורר השראה ויעניק אומץ למי שחשקה נפשה בה.
שלישית-אני זוכרת את הפוסט שרשמת עליו,בזמנו כשנהרג,ועכשיו את עושה אינטגרציה ומחברת למה שאת עוברת.מייצר פה רצף וחיבור מדהים לקוראים.
ולסיום-אכן מתחברת למה שהאופנוע,כשם קוד מייצג -האקסטרים,הריגוש,התעוזה,השבירת שיגרה,הצבעוניות והגבריות.יש דרכים נוספות-בטוחה שכל אחת יכולה למצוא את השם קוד שלה.
טלוש-את אלופה,המשיכי בדרכך❤חיבוק גדול,מחכה למפגש הבא.
מתרגשת כאן ונושמת לי את כל מה שכתבת, גלוש אהובה.
כמו שכתבתי כאן, אופנוע בשבילי הוא קצת כמו מתקנים בלונה פארק – מן שילוב אולטימטיבי של כיף ופחד.
אצל לא מעטות מאיתנו הפחד מנצח, כי לכיף יש מחיר כבד.
וערן הוא באמת בלתי נשכח בעיניי. חבר שחי את החיים במלואם, וגם סיים אותם מוקדם מדי, תוך כדי שעשה משהו שמאוד אהב.
וכן – אופנוע הוא שם קוד.
לאחרות זה גלשן:)
תגובות כמו שלך מחזקות את התשוקה שלי לכתיבה. עד כדי כך!
אוהבת המון המון ובטוחה ששוב ניפגש בקרוב.
הספיקה לי פעם אחת על אופנוע בשביל להפנים שאני סופר-חננה ופחדנית מקצות אצבעות הרגליםם ועד שורשי השיער. ..ויחד עם זה- צופה בקנאה רבה , על גבול מריירת, בזוגות צעירים רכובים על אופנוע, כאלה ששיערם מתבדר ברוח וידיה של הבחורה מאחור חובקות את ה"גבר".
כן, מודה, יש בזה מידה של החמצה אבל לא מהסוג שיעלה אותי שוב על דו גלגלי שכזה 🙂
ליאת יקרה, מבינה אותך. זה קצת כמו לונה פארק. השילוב האדיר הזה של כיף ופחד. לפעמים הפחד מנצח, לרוב הכיף.
הכי טוב אופנוע 🙂
#אחתשיודעת
את כותבת פשוט מקסים. הפוסט הזה הוא הוכחה לכך.
תודה מיכל יקרה
מרגשת אחת טלי.
הצלחת להעביר עד לכאן את הריח,המרחבים והתחושה.
תענוג
תודה לילך. זה באמת תענוג ואני שמחה ממש שהוא עבר.
💜.