קביים
"יואו, איך עשית לי סדר, אמאל'ה!
מה עכשיו אבל?
כל פעם שאהיה לפני משהו חשוב אתקשר אלייך?"
מתאמנת שלי התקשרה להתייעץ,
שנייה לפני פגישה משמעותית שצפויה לה,
אחרי איזה טוויסט בעלילה שקרה בארגון שלה.
החלק הראשון של המשפט שימח אותי כמובן.
השני, למרות שאני אוהבת את
המתאמנת הזו ממש, צימרר.
אני עושה את המקסימום לחזק מסוגלות,
לבנות יכולת הליכה ולא להוות קביים.
החלטתי לבדוק מה צימרר אותי,
ולמה עד כדי כך.
נפרדות
בגיל 23 אמרתי לפסיכולוגית שלי
מאז שיש לי עניין עם "אנחנו". סיפרתי לה
שאני פחות משתמשת במילה הזאת,
והרבה יותר ב"-X ואני".
חשבתי שאולי זה קשור לקיבוץ,
שהביחדנס וההיעדר המוחלט של האינדיבידואליות גמרו אותי.
אבל היא אמרה שזו תופעה מולדת.
שאצל תאומים, שמרגע היווצרותם
נאלצו לחלוק פרט למטען גנטי
גם את כל משאבי הקיום (חמצן, מזון
ובהמשך -תשומת לב הורית), יש שני
דפוסים אפשריים במערכות יחסים –
סימביוטיות או נפרדות.
אני הגרלתי את הנפרדות.
איפה זה פוגש אותך?
אחרי שהבנתי די מזמן
למה יש לי אישיו עם נפרדות,
המשכתי וחשבתי על השאלה המאוסה
שבראש הפיסקה הזו לגבי נפרדות.
למה הצטמררתי מהאמירה של המתאמנת,
שפירשתי כפרומו לתלות?
אחד המקומות שזה פוגש אותי הוא בעבודה.
בלא מעט מאימוני הקריירה שלי
אני ממהרת להיפרד אחרי 4-5 מפגשים,
גם אם לפעמים המתאמן.ת אומר.ת
"לא בטוח שמיציתי. אני ארשה לעצמי
לקבוע איתך שוב כשאזדקק."
באימונים הניהוליים זה לא קורה אגב.
שם ברור לי שתהליכי עומק לוקחים זמן,
ואין לי חששות. אבל באימוני קריירה,
שהם מטבעם יותר quick and dirty,
אני משתדלת מאוד לייצר כמה שיותר
מהר תחושת מסוגלות ופרידה.
זה עולה לי כמובן בהפסד כספי
(שעד עכשיו קראתי לו מחיר האינטגריטי,
אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה).
"משהו תקוע באנרגיה הזוגית שלך"
כצפוי, המקום הנוסף שהנפרדות
באה לבקר הוא בזוגיות.
נועה, החברה הגאונה שלי, הצליחה
להדביק אותי לאחרונה באהבת המדיטציה.
אני פותחת כל יום בסשן מדיטציה
עם כל השבאנג (נרות, אוזניות חוטיות,
אפס קרינה וכיסוי עיניים),
אבל מעבר לשלל האקססוריז –
עם שלווה והתכנסות.
אני מתפנה לחשוב על מה שעולה (ועולה!).
באחד מביקורי המנטורינג-מדיטציה שלה
בבית שלי, נועה הבחינה במשהו
שאני פספסתי.
כל הציורים ויצירות האומנות אצלי בבית
הן של נשים לבדן. בזמן שמכרתי
לעצמי סיפורים על כמיהה לזוגיות,
הבחירות העיצוביות שלי (פרט לתמונה
שבחדר השינה) סיפרו סיפור אחר.
"זוגיות היא גם תלות, תתמודדי"
אמרה לי פסיכולוגית מתקופה מאוחרת יותר
על ציר הזמן. הייתי כבר עמוק בפרק ב'
או ג', והרגשתי שיש שם חבל דמיוני
שלאט לאט מתהדק לי על הצוואר.
מצד אחד נהניתי לדאוג למישהו,
ושדואגים לי, ושואלים איך נראה היום
והשבוע שלי, ומתכננים איתי תוכניות.
מצד שני לאורך זמן התקשיתי לוותר
על רכיבים מהחיים המלאים שלי,
וגם נלחצתי מגילויי תלות, או יותר נכון –
ממה שפירשתי ככאלה.
מה עכשיו?
אין לי באמת מושג.
כן ברור לי שאני רוצה לעבוד על זה,
שזו כבר התקדמות.
לא להילחץ כשמישהו.י שאינו הילדות
שלי מראה הזדקקות.
להבחין היטב בינה לבין נזקקות.
ואולי אפילו, God forbid,
לאפשר לעצמי להזדקק.
השיר של זלדה מדבר יפה על העיוורון שלי.
אמן שהשלהבת שלי בדרך להתבהר ולהאמין.
שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ:
"כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן,
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן,
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל.
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה,
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף,
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת,
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן,
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת,
בְּגַאֲווָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.