"אופנה זה שטחי. מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? סנדרה רינגלר?".
שנים חלמתי ללמוד סטיילינג. שנים. עבדה איתי מישהי שלמדה עיצוב אופנה וממש הזלתי ריר על הסיפורים שלה מהתואר. הייתה לי אז עבודה מסודרת בארגון גדול, ובמחלקה שלנו, שהייתה צמודה ללשכת המנכ"ל, כל יום היה בעצם תצוגת אופנה קטנה. אבל כשדיברתי על החלום הזה בבית שמעתי את המשפט למעלה, ומייד חשבתי גם שאין לי זמן סלאש אין לי כסף סלאש איזו מן אמא אני, שחולמת לוותר על אחר צהריים נדיר עם הילדות רק כדי ללמוד דבר שטחי כזה ולהיות בסוף סנדרה רינגלר, עם כל השכל שלי והתארים.
"אמא, למה כל פעם את מביאה איתך תמיד מחו"ל כל כך הרבה גיליונות של ווג? לא כבד לך?"
לא חמודה, לא כבד לי בכלל. קל לי מאוד. לעלעל בהם ולהרגיש חו"ל. לצלם המון חלונות ראווה. ללכת לכל יריד מעצבים ולכל תערוכת אופנה, לפעמים רק כדי להסתכל. לראות את "דיור ואני" על ראף סימונס ואת "גיליון ספטמבר" על גרייס קודינגטון ואנה וינטור וכמובן את "השטן לובשת פראדה" ולהתעלף מעונג מכמה יופי יש בעולם ומכמה אופנה זו בעצם צורה של אומנות נגישה.
"תצעקו את החלומות שלכם. יש לכם 3 דקות עם מוזיקה. פשוט תרשמו בלי לסנן כל מה שעולה בראש"
ועם כל הווגים והסרטים בראש, ועם המשפט על סנדרה רינגלר, הלכתי להרצאה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", כדי לראות אם היא יכולה להתאים כהרצאת ראש השנה בעבודה. ויובל שם שיר של ביונסה ואמר לכתוב בלי לחשוב, פשוט לשרבט את מה שעולה לכם בראש והכי בא לעשות. ובאתי להרצאה עם מחברת של כריסטיאן לקרואה שקניתי בסלפרידג'ס 5 שנים קודם, והדבר הראשון שהיד שלי כתבה מעצמה היה "להירשם לקורס סטיילינג בשנקר". והגעתי הביתה ואמרתי שלמרות שזה טיפשי ויקר ושטחי, אני נרשמת. והיה שקט. ונרשמתי.
"את לובשת דברים נורא גדולים שמבגרים אותך"
בשיעורים בשנקר הרגשתי כאילו נולדתי שם. כשדיברו על מתחמי קניות ועל מעצבים וסגנונות לבוש הרגשתי כמו דג במים. חיכיתי לימי שני אחר הצהריים כמו שמחכים לדייט. והיו שם נשים מכל הסוגים. אחרי צבא, בגילאי 30 וגם נשים כמוני או מבוגרות יותר, שהחליטו שהגיע הזמן והגיע תורן. ובקורס היינו משחקות אותה דורין אטיאס ונותנות אחת לשנייה פידבקים על הלבוש ועל כמה הוא מחמיא. ולי אמרו את המשפט מלמעלה. פתאום שמתי לב שגם ירדתי במשקל, ובמקום להיכנס לחנות ולהתלבט בין מדיום ללארג' התחלתי לקנות סמול ולא לחשוב שזה צמוד מדי, ולא לפחד מצבעים. ובהדרגה במקום ארון תל אביבי מונוכרומטי עם המון שחור, אפור וכחול ולבן שמנת לימים נועזים במיוחד, נהיה לי ארון מגוון עם המון שילובים ואקססוריז חדשים, ולמרות שהבת הגדולה שלי צחקה עליי בהתחלה, היא קנתה ג'ינס בדיוק כמו שלי בזארה. וצחקתי על זה קצת, והיה לי נעים להתלבש והרגשתי טוב עם עצמי. והכל בזכות קורס שטחי וטיפשי, שהיה אחד הדברים הכיפיים הראשונים שעשיתי למען עצמי. הראשון בשרשרת.
"פתאום הסתכלתי בראי וסופסוף ראיתי את מה שראית בי".
התחלתי לעשות סטיילינג בסופי שבוע והייתי מאושרת. כמעט היה לי מוזר ששילמו לי על זה, כי לרגע זה לא הרגיש לי כמו עבודה. הסטיילינג הזכיר לי מאוד את הייעוץ האישי שאני במילא עושה כבר המון שנים. כי זה ממש להיכנס לקודש הקודשים של מישהי (ארונות הבגדים כמעט תמיד נמצאים בחדר השינה, ולא במקרה), להתבונן לה בחדרי הלב ולהבין מה יושב עליה, עם אילו שדים פנימיים היא מתמודדת, מה ומי מפריע לה להוציא אל העולם החיצון את האישה שהיא חולמת ושמגיע לה להיות. לפעמים מתארחת בחדרי הלב שלה אמא שתמיד אמרה לה שיש לה גוף שצריך להסתיר, לפעמים יושב שם הגבר שלה, שכבר שנים מסתכל דרכה ולא עליה, לפעמים שוכב שם ילד מיוחד, שהיא מקדישה לו כל דקה פנויה ונראה לה חסר טעם להתעסק בבגדים שלה במצבו.
וכדי לעזור לה לפנות את האורחים האלה מחדרי הלב שלה, צריך להקשיב באמת. כי בגד הוא כסות, לפעמים הוא שריון ולפעמים קרום דקיק ממש, וכשהאשה שהזמינה אותך לפסוע לתוך קודש הקודשים שלה מודדת לידך את תכולת הארון שלה, היא מתפשטת לא רק מהבגדים, אלא משילה מעליה שכבות ומגיעה לאט לאט לליבה שלה. ולראות את זה מתרחש מולך זו שליחות, לא פחות.
לקביעת מפגש אישי לייעוץ מלתחה בארון שלך או סיבוב קניות ממוקד, דברו איתי.