מה הדבר הראשון שתעשי כשיהיה לך בית לבד?
מפחיד להתגרש. מגה מפחיד.
עובדה שרוב האנשים נשארים נשואים. להרבה מהם טוב. לא לכולם.
ההחלטה להתגרש היא game changer. אחריה שום דבר לא נשאר כמו שהיה.
ולהחלטה הזו מתלווה ים של שאלות גדולות: מה הטיימינג הנכון? איך להיפרד יפה? איך לספר לילדים ולתמוך בהם? איך להתארגן כלכלית? ובכלל – איך ייראה העתיד? (באיזו מהירות אמצא את עצמי בטינדר?)
אז אחרי שרוב השאלות הגדולות נענות באופן כזה או אחר, מגיעה לה שאלה קטנה וכיפית:
"מה הדבר הראשון שתעשי כשיהיה לך בית לבד?"
או בגרסה הארוכה: "מה תמיד רצית לעשות בבית ולא העזת, כי שהה בו מבוגר נוסף עם דעות נחרצות כמו שלך?"
המכשפה וארון הבגדים
אני עשיתי שני דברים.
סידרתי מחדש את ארון הבגדים ושמתי מגנטים על המקרר.
אחחח. כמה רציתי שהבגדים שליקטתי לאורך השנים יתאווררו בשני ארונות תלייה מרווחים, עם קולבים ראויים, במקום להצטופף בארון אחד, תלויים על קולבים חד פעמיים של ניקוי יבש.
בעוד ביתר היבטי הפרידה גילינו זה עם זו אורך רוח ונדיבות יוצאי דופן, כמעט דחקתי באקס לקחת אתו את שארית הבגדים, כדי לאפשר מרחב מחייה ראוי למלתחה שלי.
או אז תליתי בקפידה בחלל שהתפנה את הבגדים לפי צבעים.
זה טיפ של אלופות, שתדעו. הרבה יותר קל להחליט מה לובשים בבוקר כשהבגדים מסודרים לפי צבעים.
ושמתי מגנטים על המקרר.
מה שהיה אסור בתכלית האיסור, לטובת המראה המינימליסטי והנקי. אני העדפתי מראה חי ונושם יותר, שלא לומר קפוא פחות. ועכשיו מעטרים את המקרר שלי מגנטים שווים כמו זה שקניתי בחנות המפונפנת של Comme il faut, "עכשיו תורי".
עד שנגמר הזמזום
אז נכון, עכשיו תורך. ועדיין.
בחודשים הראשונים אחרי הפרידה את עוד שומעת זמזום.
הזמזום הזה הוא ההדהוד של האקס, שטמון עמוק כל כך בראש שלך, עד שלפעמים נדמה לך שהוא חלק ממך, שיישאר שם לנצח.
הזמזום יכול לתפוס אותך בכל מקום.
בסופר, כשאת קונה גבינה יקרה או אלכוהול, או כשאת בוחרת לילדות את המיני מגנום היקר.
בחנות תמונות, כשאת בוחרת ל ב ד תמונה.
כשאת עומדת מול הראי עם שמלה "קצרה מדי" או חולצה "שקופה מדי".
במטבח, כשאת מפעילה מדיח חצי מלא.
בסלון – כשאת משאירה את המזגן דולק גם אם יצאת לשעה, כדי שיהיה נעים כשתיכנסי.
גבר אהוב במיוחד סיפר לי שהדבר הראשון שעבר לו בראש אחרי שעף לביצה עם אופנוע השטח שלו היה: "איזה כיף שאני לא צריך עכשיו לשמוע תלונות על איך טינפתי את האופנוע, הבית והבגדים. כביסה אחת, שטיפה אחת של האופנוע בצינור, מקלחת טובה, וזהו".
ויום אחד הוא מפסיק, הזמזום.
ומפנה המון מקום אלייך.
לקול שלך, המקורי, מלפני עשורים, שכמעט ואיבד את הצליל שלו.
היום שבו הזמזום נעלם והקול שלך חוזר, הוא היום הראשון של שארית חייך החדשים.
10 תגובות
אצלי הבית נשאר בדיוק אותו הדבר, וכשאני קוראת את מה שכתבת אני חושבת על החופש שהיה לי בבית וזה עושה לי טוב גם בדיעבד. תודה! עוררת לי היזכרות נעימה.
הים הוא שהפך לי לבית שני, חשוב ואהוב, ומה שהתעורר בי בעקבות הפרידה הוא חופש להרשות לעצמי לעשות מה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה. למשל, לבלות ימים שלמים בים ולקרוא לזה עבודה 😊 זה הוכיח את עצמו בכל המובנים. עשית לי חשק לנער את עצמי שוב במובן הזה
תודה על השיתוף, טל יקרה. הים כבית שני. נשמע מעולה. והקצב שלך. להיזכר בו ולאפשר אותו. איזה תענוג.
איך אני אוהבת את הפוסטים המנוסים האלה שלך. הכל מציאות! הכל! 🙏🏻❤️.
מצרפת רשימה קטנה ממה שאני עושה…
משאירה מלא כלים בכיור, יומיים לפחות! עם מלא כוסות קפה🙊
לא מוציאה פח! יומיים לפחות!
אוכלת במיטה! קוראת במיטה!
קמה מתי שבא לי במיוחד בשבת!
עושה כביסה פעם בשבוע, הכל ביום אחד.
בעיקר מרגישה שיצאתי מגלגל העכברים הבלתי מתגמל הזה. והרבה יותר פנויה לבנות את עתידי המקצועי והמתגמל- כמו שגברים עושים תכלס עוד בנישואיהם.
לטעמי נשים בנישואין הן עבד נרצע. והכי גרוע …הן המליכו את עצמן ברוב המקרים.
מזדהה עם לשמוע את המחשבות שלך והרצונות שלך מלפני הרבה הרבה שנים….
ענבל אהובה, תודה על התגובה!
אין על כלים בכיור וכביסה מושהית, למרות שמודה שאני הלכתי בכיוון ההפוך ודווקא נהייתי מסודרת מאוד מאוד.
כל יום משקיעה בזה רבע שעה, וכיף לי להיכנס לבית נקי ומסודר. לפני הפרידה תמיד בילינו חצי יום בלסדר לפני שהגיעו אורחים.
אני יודעת שבמרבית המקרים נשים אכן מגיעות הביתה למשמרת שניה, שקופה ובלתי מתגמלת.
למזלי הרב זכיתי לבנות את עתידי המקצועי במהלך כל חיי הנישואים, וזה הבסיס שאיפשר לי לצאת מהם בלי לרדת משמעותית ברמת החיים.
אני נפטרתי מהמון ג'אנק שנאגר עם השנים. הרגשתי צורך לאוורר את הבית, העפתי המון המון דברים מהבית.
גם אני איה. נהיה בית מינימליסטי בסגנון "סוד הקסם היפני" – שמרתי רק דברים שגרמו לי אושר.
היכולת שלך לתרגם תהליכים אישיים ורגשיים עמוקים ומורכבים בדרך פשוטה, אינטליגנטית ומדויקת מפעימה אותי כל פעם מחדש. את משהו משהו וגם האיש היקר שלך עם האופנוע😊
תודה אילנית אהובה. זו חוכמת הבדיעבד. אז זה היה מורכב מאוד כמובן.
אני ציירתי על קירות, הכנסתי מראות קטנות וצבעוניות לקירות חדר השינה ושחררתי את "נשמור, חבל לזרוק… אולי יהיה צריך את זה מתישהו" פשוט העפתי ציוד חסר משמעות 🙂
נכון טלוש. גם אני צבעתי קיר, הוספתי תמונות ובעיקר נפרדתי מהמון המון ג'אנק מיותר. זה היה תענוג להפוך בפועל את הבית לשלי.